הערה: סיפור זה הינו המשך לסיפור "מעשה בצנצנת פיות"
http://stage.co.il/Stories/221693
ורצוי מאוד לקרוא אותו קודם.
"סליחה אדוני," פניתי אל הנווד אשר חלף על פני, "אתה יודע איך
להגיע ליישוב בקרבת מקום?"
הנווד הצעיר נעץ בי מבט חשדני, ושאל אותי בקול הססני: "למה אתה
שואל?"
"אני הולך ביער הזה כבר כמה שבועות, ואני צריך מקום להתארגן
בו."
"מצטער, אין שום יישוב בסביבה," השיב הנווד, "כדאי שתחזור
אחורנית."
הנווד נעלם אל תוך האופק, מותיר מאחוריו שקר לא ברור.
הבטתי לשמיים, וראיתי שמסביב להר לפני יש זיהום אוויר קל,
סלילי עשן מתפזרים בחלל השמיים.
טיפסתי לפסגת ההר כדי לקבל תמונה ברורה יותר.
בעבר השני היה עמק, ובעמק הזה ראיתי עיר גדולה ומשונה.
התקרבתי אל השער...
היו בעיר הזאת גורדי שחקים רבים, אך גם המון עצים ענקיים,
ושבילי אדמה במקום כבישים.
בלי שלטים, בלי תמרורים וגם... בלי תושבים...
הלכתי עד השעות הקטנות של הלילה, בלי לראות אף נפש פרט לעצים
הענקיים.
"מקום מוזר..."חשבתי לעצמי, "אבל בכל זאת, למה הנווד לא סיפר
לי עליו...?"
תהיתי מאיפה בא העשן שראיתי מקודם, מפני שהעיר נראתה מתה וכל
האורות בבתים היו כבויים.
עצרתי ליד אחד העצים, כדי לישון.
באותו לילה חלמתי על המסעות שלי.
אינני זוכר כמה זמן עבר מאז המסע הראשון שלי, נראה כאילו עבר
נצח...
פעם חיפשתי אחרי האהבה, ומצאתי את הפיה.
אחרי זה חיפשתי את הפיה, ולא מצאתי כלום...
החיפוש התחיל להראות חסר טעם, הרי שמקלט הלבבות בוודאי השתנה
במשך הזמן הזה.
הבנתי, שכנראה לא אראה אותה שוב לעולם.
אז כעת הייתי במסע חדש, בלי נקודת מוצא או תכלית.
אין לי מושג מה לעשות.
באותו לילה בעיר המוזרה חלמתי שאני והפיה יושבים בגן פרחים
קסום, ומדברים על החוויות שלנו.
אני חושב שבכיתי, לא בטוח.
כשהתעוררתי הרגשתי כאב, לא רק בגלל החלום, תפוח נפל היישר על
אזור החלציים...
הרמתי את הראש וראיתי ילד קטן צוחק.
אשה מבוגרת גערה בו ואמרה שזה לא יפה לצחוק על אנשים פצועים.
היא פנתה אלי ושאלה "מי אתה? מה אתה עושה כאן?"
"אני במסע, ועצרתי בעיר הזאת כדי לנוח," אמרתי בעודי קם, "מה
המקום הזה בכלל?"
האשה צחקה לרגע קט, ואז היא הזמינה אותי לבוא אתה לאכסנייה
בקרבת מקום, כדי לשוחח.
כשעברתי במסדרונות הצרים למדי ראיתי ילדים עוברים בין החדרים
והמסדרונות, הם התנהגו די מוזר.
בסוף אחד המסדרונות האלה, היה משרד נוח, שם ישבתי מול שולחן
עליו נמצאת התווית "מנהלת".
רציתי לשאול בנימוס על האכסנייה אבל הסקרנות בקשר לעיר גברה
עלי.
"מה קורה בעיר הזאת?"
היא נראתה שלווה, וסיפרה לי אודות העיר.
פעם חיו כאן אלפי אנשים, עד אשר הגיעה מגיפה מסתורית ולא
הותירה אף ניצול אחד.
צוותי ההצלה הגיעו מאוחר מדי... והם טיהרו את הרחובות.
להפתעתם הם גילו שזן עצים יחיד במינו גדל במקום, ולכן המקום
הוכרז כשמורת טבע.
"הם נראים לי כמו עצי תפוחים גדולים וזה הכל", התפרצתי באמצע.
"אך הם אינם כאלה," היא אמרה, "העיר הזאת עדיין תעלומה, מספרים
שבכוחה לרפא את הנפש."
"ל...לרפא את הנפש?" שאלתי בתהיה.
"הילדים שראית מקודם סובלים ממחלות שמקורן בנפש. אני מנהלת
מוסד שמטפל ומסייע להם, וזאת נראתה כמו הזדמנות טובה..."
"מה את אומרת בעצם? שאת סומכת על עצים בעיר מוזרה שיעזרו
לילדים להחלים?"
"כלל וכלל לא. זוהי רק אפשרות שהיה כדאי לנסות, בנוסף על כך,
חלק מהילדים לא מסוגלים להחלים... אלא רק להשתפר, במקרה
הטוב."
לשמע המלים הללו, הרגשתי צביטה קטנה בלב. היו אלה רחמים, רגש
שנוא ממנו הצלחתי להימנע כמעט תמיד.
"רציתי לשאול אותך משהו," היא אמרה בטון רציני, "אתמול נעלמו
שני ילדים. נער וילדה קטנה, האם ראית אותם?"
השאלה הפתיעה אותי, ואז פתאום נזכרתי בנווד הצעיר, זה בטח
הוא.
"ראיתי נער לפני שנכנסתי לעיר, הוא בוודאי נמצא כבר עמוק
ביער."
הפנים של המנהלת נשארו רציניות וקרות-רוח, אפילו שברור שאכפת
לה.
"והילדה?"
"אותה לא ראיתי, לצערי."
המנהלת נשענה באי-נוחות על הכיסא שלה.
"לפחות אנחנו יודעים שהיא לא יצאה מהעיר..עם ידיה ורגליה
הקטנות.."
זה היה מעודד למדי, כך האמנתי שהם כבר ימצאו אותה.
"אמרת שאתה במסע, נכון? אז למה באמת אתה עובר פה?"
סיפרתי לה אודות המסעות שלי בקצרה, ושאולי הגיע הזמן שאמשיך
בדרכי.
"חכה," היא אמרה, "אולי תישאר לאכול אתנו ארוחת צהריים?"
הייתי רעב מאוד, ולכן זו הצעה שאי אפשר היה לדחות.
בחדר האוכל היו מהומות לא פוסקות מצד הילדים.
חלקם צרחו מלים גסות בלי הקשרים, אחרים עשו תנועות לא מובנות,
היו כאלה שהיו זקוקים לכדורים וזריקות, והיו כאלה שהיו זקוקים
לסייעות כדי שיאכילו אותם.
אכן תמונה עגומה למדי.
אחרי הארוחה עמדתי ללכת, אך המנהלת פנתה אלי בבקשה אחרת, לעזור
לה למצוא את הילדים הנעדרים.
"אנחנו יוצאים עכשיו לסיור עד הגן, תוכל לחפש בזמן שהילדים
מתרוצצים."
כמעט עמדתי לסרב, למרות זאת מצאתי את עצמי מסכים, משום מה.
לא עשיתי זאת מתוך גבורה או רצון לעזור, הייתה לי הרגשה שזה
יוביל אותי למטרת המסע שלי.
כשהלכתי בשבילים שבין הבניינים, היה ריח מוזר באוויר, ריח
תרופתי.
הילדים הלכו בשורה מאולצת, עם מלווים שומרים בשני הצדדים.
קשה לי להבין איך שני הילדים ברחו עם אבטחה כה צמודה...
הבחנתי לפתע במלווה אחת, שלא ראיתי שם מקודם, אשה צעירה לבושת
שחורים, אשר הליכתה הייתה כה חלקה עד שנראה כי היא מרחפת מעט.
עיניה הנפולות נצצו מרחוק... היא סקרנה אותי.
חציתי את שורת הילדים כדי לבוא אליה ולשאול מהיכן היא באה. אך
כשכבר הייתי ממש מאחוריה, נכנס לי דבר מה לעין, מצמצתי,
וכשעיני נפקחו, היא לא הייתה שם עוד.
באותו רגע חשבתי שייתכן כי החום גורם לי הזיות.
"אתה נראה מופתע ממשהו", העירה המנהלת, שהלכה קצת מאחורי.
"כן. חשבתי לרגע שראיתי מישהי. יש ביניכם גם מלווה צעירה?"
"אני חוששת שלא,"חייכה המנהלת, "ייתכן שהנדודים שלך גורמים לך
לדמיין כאלה דברים."
"במקומכם הייתי משאיר מקום לדאגה", התפרץ מאבטח שהלך לידי,
"חוקרים שבאו לכאן בעבר התלוננו גם הם על הזיות שונות ומשונות,
שהובילו למוות של חלקם. זאת הסיבה שכבר בקושי מעזים לחקור את
המקום."
"אל תתייחס ברצינות למה שהוא אומר," המנהלת פנתה אלי, "יש לו
כל מיני אמונות טפלות בקשר למקום הזה."
אמונה טפלה או לא... אני יודע מה ראיתי. וגם אם זאת הייתה
הזיה, היה בה משהו שנראה כל כך אמיתי.
המחשבות שלי הוסחו לפתע ע"י שירת הילדים, שהשתעממו בדרך ורצו
להעביר את הזמן.
בין אלה שסתם יבבו וצעקו קללות ודברים חסרי פשר, נשמעה חבורה
קטנה ששרה שיר מאוד מוכר.
"מאה תפוחים היו על העץ..." אומר השיר "אחד נפל והתפוצץ. תשעים
ותשעה תפוחים היו על העץ..."
משום מה חשתי צמרמורת בכל פעם שהם ציינו תפוח נופל. תחושת חוסר
הנעימות הזאת הוציאה אותי מכלל ריכוז, ולא שמתי לב אם הילדה
בסביבה.
כעבור זמן מה הגענו לגן גדול, שהיה מאוכלס כולו בעצים גבוהים.
הדשא היה קצר שם, ונסללו שם הרבה שבילים, בהם היה אפשר ללכת
ולהתרוצץ בחופשיות.
הילדים טיפסו שם על העצים, לקחו תפוחים שמצאו על הרצפה ונהנו.
הם נראו מאוד שלווים ביחס למראה שלהם בארוחה.
"נראה כי המקום הזה עושה להם דווקא טוב", אמרתי למאבטח, שישב
אתי בצד.
"לי נראה שזהו פשוט הרע במיעוטו. אולי בגלל שהילדים האלה כבר
חולים, אז המקום לא מזיק להם."
לא היה לי שמץ של מושג למה הוא התכוון.
"אם המקום הזה כה רע בעיניך, מדוע באת לכאן?"
"ובכן... עלי להרוויח את לחמי, לא?" הוא צחק, "אבל עכשיו
ברצינות. הרגשתי שעלי ללכת, בשביל הילדים. ייתכן שהכל בראש
שלי, אך אני מרגיש שמשהו לא כשורה במקום הזה, ואני רוצה להיות
פה אם משהו קורה, כדי לעזור. אני מאבטח של הילדים האלה זמן רב
מכדי שאנטוש אותם עכשיו."
המלים הללו עוררו בי הערכה גבוהה לאותו איש, שנראה לפתע עצוב.
הוא נשא משהו מאוד כבד על לבו.
המשכנו לשבת שם, וצפינו בשמש מתחילה לשקוע במערב. הגיע הזמן
לחזור לאכסניה.
הדרך לשם הייתה שקטה.
אפילו הילדים היותר פעילים נראו מאוד עייפים, אך מרוצים למדי
מהיום שעבר.
באמצע בדרך נפרדתי מהחבורה למספר דקות.
חיפשתי את הילדה בכמה רחובות צדדיים, אך לא מצאתי אפילו רמז.
האמת היא ,שהטלתי בספק אם הילדה נמצאת עוד בסביבה. ייתכן היה
שהיא כבר עברה מרחק רב, כמו הנער שפגשתי.
את הערב ביליתי בעיקר בתוך חדר השינה של העובדים.
רובם הלכו לישון מוקדם למדי, הם היו תשושים מההשגחה הצמודה על
הילדים.
אך אני לא יכולתי לישון. לא משום שלא הייתי עייף, פשוט לא
יכולתי.
המון מחשבות נדדו בראשי, ולא הצלחתי לעצור אף אחת מהן לשאול
מהי.
בין כל המחשבות, נשמעה מנגינה, רכה ומהפנטת מאין כמוה.
זה בא מבחוץ, ולא יכולתי שלא לצאת לבדוק מה מקור הצלילים
השלווים הללו.
הם בקעו מתוך בקתה קטנה, שנבנתה מאחורי האכסניה.
התקרבתי לאט אל האור המהבהב דרך הדלת, ובדיוק כשעמדתי לדפוק
עליה, שמעתי קול.
"היכנס", היא קראה לי.
פתחתי את הדלת בזהירות, ומולי ניצבה, להפתעתי, העלמה שראיתי
מקודם בהליכה.
"אולי בעצם כן נרדמתי, וזהו חלום", חשבתי לעצמי. אך זה לא היה
כך.
אחרי שהיא ביקשה ממני לשבת, היא המשיכה לנגן בחליל הפאן שלה,
מנגינה כה יפה, עצובה, ונוגעת, שפשוט ידעתי שאי אפשר לדמיין
אותה בחלום.
"מצטער שאני מפריע לנגינה המקסימה שלך," קטעתי אותה לאחר כמה
דקות, "אבל... נדמה לי שראיתי אותך מקודם. את גם תיירת במקום
הזה?"
העלמה לבושת השחורים הניחה את החליל בעדינות על הרצפה.
"אני שוכנת במקום הזה", הייתה תשובתה למרבה הפלא.
"ויש כאן עוד אנשים? אני שואל, משום שלי סיפרו שאיש לא גר כאן,
מאז המגפה."
"לא. אני היחידה שנשארת פה דרך קבע", היא אמרה ללא טיפת עצב.
"זה נשמע די עצוב... לגור פה ככה לבד. למה שלא תצטרפי לתיירים
ותסבירי להם על המקום? את בטח יודעת פה הכל."
היא חייכה.
"בעבר הייתי עושה כך לעתים. אך רוב האנשים שבאים לכאן אינם
מעניינים אותי. וזה בסדר, באמת לא אכפת לי להיות לבד."
"זה מאוד תמוה בעיני... אחד הדברים שלמדתי במסעות שלי זה שכל
אחד צריך חברה לפעמים."
"יצאת למסעות?" היא הסתקרנה.
"ובכן, כן. נדדתי לבדי כבר זמן רב, ופעמים רבות אני חש בחסרונה
של חברה... זה לא קרה לך אפילו פעם אחת?"
"אף לא פעם אחת", היא השיבה, "אך מה שכן, אני מאוד אוהבת לשמוע
סיפורים מפיהם של אנשים, אך רק במידה והם אנשי מסע, כמוך,
שנושאים עמם סיפורים מעניינים."
היא סתרה את עצמה, הרי זה נשמע כאילו היא כן מעוניינת לדבר עם
אנשים פה ושם.
"אני יודעת שהדברים נראים מנוגדים," היא הקדימה אותי במלים,
"אך זוהי האמת. אני אוהבת לשמוע סיפורים. הם הדבר הטוב היחיד
שאני מוצאת באנשים... לאחר מכן איני רואה בהם שום תועלת."
"אז מדוע את מדברת אתי ככה עכשיו?"
"כידוע, כל דבר בזמנו. אי אפשר לספר סיפור טוב ללא הקדמה
כלשהי. הוא פשוט מאבד מטעמו."
כשהיא אמרה את זה, הרגשתי משהו מוזר. הצורה שבה היא דיברה
הייתה רגילה לחלוטין, היא לא שידרה דבר מלבד שלווה ונינוחות,
ובכל זאת, המשפטים שלה היו כל-כך מדאיגים וקשים להבנה.
הבטתי בעיניה השחורות העמוקות, ואז לפתע כל הדאגה נעלמה, כנראה
באותו רגע למדתי לקבל את השוני שבה.
ישבנו שם שעות ארוכות, בעוד סיפרתי לה את כל הסיפור שלי. היא
הקשיבה בהתעניינות רבה, יכולתי לראות ברק נוצץ בעיניה.
כאשר סיימתי, ועניתי על כל השאלות שעלו בה בקשר לסיפור, התחלתי
להרגיש משונה.
כשדיברתי על הפיה, הרגשתי געגועים רבים, הרגשתי רע על כך
שוויתרתי על החיפושים שלי אחריה.
"אין לך סיבה להרגיש רע", אמרה העלמה.
"אולי. אך עדיין, יש בי עוד חרטה על כל מה שקרה אז."
"כפי שאמרת. זה היה אז."
המשכנו לדבר עוד על כל מיני דברים, ואז נזכרתי בילדים שאני
אמור לחפש.
"אמרי לי, האם ראית במקרה ילדה ונער בסביבה לאחרונה? אני מחפש
אותם..."
"ראיתי נער לא מזמן, אך הוא כבר ברח מהמקום. הילדה עדיין כאן.
ראיתי אותה היום הולכת בין כמה בניינים בשכונה המערבית."
"זאת השכונה שליד הגן בו הייתי בצוהריים... ראיתי אותך שם."
מבט מופתע עלה על פניה.
"לאן נעלמת אחרי זה?" שאלתי אותה.
"כל דבר בא בזמנו. כעת יש לך דבר חשוב לעשות. הילדה כרגע נמצאת
באותו גן, ישנה מתחת לעץ הכי קטן שם. עליך למהר לקראתה."
"מאיפה את יודעת איפה היא עכשיו?" תהיתי.
"יש לי חוש מיוחד לדברים האלה. תמשיך לבטוח בי."
"בסדר", אמרתי, בעוד אני מרגיש את הדאגה חוזרת אלי.
דאגתי, כי הרגשתי שניתן לבטוח בה.
נפרדתי מהעלמה לשלום, ויצאתי מהבקתה. קרן האור הראשונה של היום
סנוורה קצת את עיני. לא שמתי לב שעבר כל הלילה.
הלכתי את כל הדרך אל הגן, וחיפשתי את העץ הכי קטן שם.
המקום היה כל כך שקט, שכל רשרוש עלה שדרכתי עליו הציף את כל
חלל האויר בצלילי סדיקה קלים.
כשעמדתי רגע בשקט, יכולתי להבחין ברחשי נשימה קלים ביותר.
התחלתי ללכת בכיוון הרעש, ושמעתי את הנשימה מתגברת. זאת הייתה
היא, והיא התנשפה מהחשש שאמצא אותה.
היא ישבה מתחת לעץ דק, כך שהיה ניתן לראות אותה מכל הצדדים של
העץ. היא הניחה את ידיה על ברכיה, וטמנה את ראשה ביניהן.
"שלום", קראתי לה.
היא לא זזה.
"אני נווד, והגעתי לעיר הזאת במקרה. פגשתי פה קבוצה שאיבדה
ילדה אחת, זאת את, נכון?"
היא הרימה את ראשה.
"איך ראית אותי?" היא שאלה בתדהמה.
"ובכן, טמינת הראש בידיים אינה מסווה מוצלח במקרה הזה."
"אה..." היא נאנחה.
פתאום שמתי לב שהיא מחזיקה משהו בידיים.
"אפשר לראות מה יש לך שם?"
היא מיהרה להסתיר את הדבר בתוך השרוול שלה, ולקחתי את זה
כשתשובה שלילית.
"יודעת? הרבה אנשים דואגים לך כרגע. את צריכה לחזור אליהם."
"לא. אני צריכה ללכת."
"למה?"
"כי הם לא רוצים לעזור לי במה שאני רוצה. חלק מהם רעים מאוד."
"במה את היית רוצה שיעזרו לך?"
היא שתקה, והתנועעה מעט בעצבנות.
התיישבתי לידה, נשען עם היד על השורש של העץ.
"את אמרת להם מה את רוצה?"
היא הנידה בראשה לשלילה. "אני יודעת כבר שהם לא. אמרתי לך. אני
יודעת כי הם מתנהגים ככה. והם שרים שירים מגעילים!"
חשבתי רגע על עוד מלות שכנוע, ואז התחלתי לשמוע לחישה הולכת
ומתגברת... "שבעים וחמישה תפוחים היו על העץ, אחד נפל
והתפוצץ... שבעים וארבעה תפוחים היו על העץ..."
הרגשתי שוב את צמרמורת הזאת. וראיתי שגם היא מרגישה.
"גם את שומעת את זה?" שאלתי בדאגה.
"כן", היא אמרה, ולפתע הביטה בי בהבעה משונה. "אתה יכול להרגיש
אותו גם?"
"להרגיש מה?" לא הבנתי.
היא הוציאה מהשרוול שלה את הדבר אשר החביאה מפני קודם, זה היה
תפוח ירוק קטן שטרם הבשיל. היא הושיטה אותו לי, ואחזתי בו דקה,
אך לא הרגשתי דבר.
הילדה התייפחה, ואמרה שהיא מאוכזבת.
"מה את מרגישה מהדבר הזה?" שאלתי אותה בסקרנות.
"אני מרגישה שהוא עצוב." לא תארתי לעצמי שתפוחים יכולים להיות
עצובים. בהתחלה חשבתי שאולי זה פשוט הרגשה שבדתה נפשה הפגועה.
"למה הוא עצוב?"
"הוא מתגעגע למשפחה שלו. הוא איבד אותה כשהוא נפל מהעץ, לפני
שהגיע זמנו. אם הוא לא יחזור לעץ בקרוב, הוא ימות, ולא יראה
שוב את אמא ואבא שלו." עיניה החלו להתמלא דמעות. "אני חייבת
להחזיר אותו לעץ שלו. ואני מחפשת כל-כך הרבה ולא מוצאת..."
הדמעות שלה היו בלתי נראות, כשהיא שוב טמנה את ראשה בין
הברכיים.
הנחתי את ידי על כתפה, מנסה להרגיע אותה במלים. חשתי כמה כנה
דאגתה לתפוח. רציתי לעזור לה להשלים את המשימה שלקחה על עצמה,
למרות האפשרות הסבירה שכל הסיפור הוא פרי דמיונה הקודח, משום
שבתור איש מסע, הכרתי בדיוק את ההרגשה הזאת.
"אם אעזור לך למצוא את העץ של התפוח, תחזרי אתי אל האכסניה?"
"כן", היא אמרה והחלה לעמוד על רגליה. זה לקח לה דקה, כי היא
כבר הייתה כבר חלשה מהדרך שעברה עד כה.
למזלה לקחתי עימי כמה לחמניות בשקיק הצידה שלי. נתתי לה לה
לאכול את כולן, והיא בלעה אותן כמעט שלמות מרוב תיאבון. כבר
פחדתי שהיא תיחנק...
אחרי האוכל, היא עמדה בקלות, והחלה לרחרח באוויר.
"מה את מריחה?" שאלתי אותה, מנסה לרחרח בעצמי.
"צריך ללכת לשם!" היא הצביעה לכיוון דרום.
אין לי מושג מאיפה היא הגיעה למסקנה הזאת, אך אני הגעתי למסקנה
שעדיף לתת לה להוביל את המסע הזה, בינתיים.
הדרך הובילה אותנו לאזור עם הרבה צמחיה פראית, שהשתרעה אפילו
על הקירות ועמודי התמך של הבניינים.
הרגשתי כאילו אני מפלס את דרכי בתוך ג'ונגל ולא בתוך רחוב.
השמש של השעות החמות חדרה דרך צמרות העצים, והאירה לנו את
המסלול.
בדרך עשינו גם כמה הפסקות קטנות, כשמצאנו ענפים עבים שאפשר
לנוח עליהם.
בהפסקה הראשונה נזכרתי בעלמה הצעירה שפגשתי, ובזה שהיא ידעה על
מיקומה של הילדה, וחשבתי שייתכן שגם הילדה ראתה אותה.
כששאלתי אותה, היא אמרה לי שאין לה מושג על מה אני מדבר.
היום עבר מהר למדי, מפני שכל הזמן הלכנו. הילדה המשיכה כאילו
היא לא התעייפה, אך ההפך הוא הנכון. לקראת הערב ראיתי כמה שהיא
תשושה.
הכרחתי אותה לעצור רגע לנוח, וניסתי לגרום לה לשתות מהמים
שלקחתי אתי. "צריך למהר יותר!" היא קראה וניסתה להשתחרר
מהאחיזה שלי בכוח.
"אם לא תשתי משהו את בחיים לא תצליחי להגיע לעץ! את תתייבשי
באמצע ולא תוכלי לזוז!"
לפתע הרגשתי כאב חד, היא נשכה את הזרוע שלי והרפתה את האחיזה.
מיהרתי לתפוס אותה שוב אך היא הצליחה להתחמק, ועברה במעבר צר
בין העצים.
המעבר היה צר מדי עבורי, ונאלצתי לטפס על העץ כדי להגיע לעברו
השני.
אך עד שהגעתי כבר לא ראיתי אותה באופק.
המשכתי לפסוע בזריזות דרך הצמחיה הסבוכה, העצים, הריסות
הבניינים והסמטאות שורצות החרקים.
דאגתי נורא, קיוויתי שהיא תחזיק מעמד. "גם אם היא תמצא את
העץ," חשבתי, "היא בחיים לא תצליח לחזור במצבה. אני בכלל לא
מבין את זה. למה היא לא הקשיבה להיגיון ושתתה משהו? אפילו תוך
כדי הליכה היא יכלה-"
"מאיפה לך מה היא יכולה?" שמעתי לפתע קול מוכר. הייתה זאת
העלמה לבושת השחורים, יושבת על גרם מדרגות הרוס.
"מהיכן הופעת פתאום?" שאלתי בתדהמה.
"אני שאלתי אותך קודם, איש מסע."
"ובכן... איני יכול לדעת בודאות מה היא יכולה. אך בתור אדם אני
יודע שאי אפשר לשרוד בלי מים מעבר לזמן מסוים."
"מי אמר שחסרים לה מים?" היא חייכה חיוך מתחכם.
לא הבנתי למה היא מתכוונת. אך לא התכוונתי לשנות את הנושא
שניסיתי להעלות. "עכשיו תעני לי את, איך הופעת סתם כך?"
"שום דבר אינו סתם. באתי לכאן בעקבות ההרגשה של מסע נואש."
"את מסוגלת להרגיש בכך?" התחזקה בי התחושה שמשהו אינו כשורה.
"אין צורך בתובנה רבה כדי להבחין בנואשות שבפעולותיה של הילדה
הזאת."
"אך היא אמרה שהיא בחיים לא ראתה אותך. אם כך, או שריגלת
אחריה, או ש..." רק אז עלה בדעתי, שייתכן שהדבר שעומד מולי
אינו כפי שהוא נראה. איש לא חי במקום הזה, מסיבה כלשהי. מאיפה
לי לדעת שהיא לא בעצם רוח רפאים?
היא החלה לצחוק משעשוע, "רוח, מה?" הצחוק שלה הדהד בין העצים.
"איך את קוראת את מחשבותי?"
"זה לא מצריך שום יכולת על-טבעית. אני פשוט ניחנתי ביכולת
הבחנה חדה, וראיתי בעיניך את הפחד מפני העל-טבעי. לא הייתי
מצפה לזה מאיש כמוך, שכבר התנסה לא מעט בעניין."
"הפחד הוא רגש שנועד להתריע מפני סכנה. על-טבעית או לא, אני
בטוח שאת מביאה עמך מטען שלילי מאוד. הפחד יראה לי בבוא העת
איך להתמודד איתו, רק בגלל זה הוא קיים."
החיוך הוסר מפניה, והיא קמה וירדה במדרגות.
"גם לך יש חוש הבחנה לא רע, אך הידע שלך מלא בפערים. ואתה גם
חוצפן, לו הייתי רוח הייתה מפליאה בך את זעמי."
"אז מה את? איך את ידעת על הילדה?"
"אני אשלים את החור הראשון, בכך שאגיד לך שהילדה פגשה אותי, אך
היא אינה זוכרת אותי כפי שאתה זוכר."
ניסיתי להבין מה היא אומרת.
"כל מה שעשית היה להפוך את החור הגדול להרבה חורים קטנים. למה
את מסתירה ממני דברים?"
"כבר אמרתי לך, לכל דבר יש זמן. אני מבטיחה לך שתבין."
סחרחורת חזקה החלה לתקוף אותי כשהיא סיימה את דבריה. הטשטוש
טלטל אותי לצדדים וגרם לי להרגיש חסר אונים.
באותו זמן שמעתי שוב מנגינה מוכרת. אך המספרים השתנו: "חמישים
תפוחים היו על העץ... אחד נפל והתפוצץ... ארבעים ותשעה תפוחים
היו על העץ..."
כשהמונה הגיע לשלושים תפוחים, השיר הפסיק, וחושי התחילו להתבהר
שוב.
גרם המדרגות עליו ישבה העלמה נותר על תילו, אך אור הירח שזרח
כעת גרם לו לבלוט יותר מהעצים.
מעבר למדרגות היה חושך מוחלט, וגם אם הילדה הייתה שם, ספק אם
הייתי יכול לראותה.
אך הייתי חייב לנסות. אתם מבינים, לא יכולתי לתת לסכנה הממשמשת
ובאה להתרחש.
הרגשתי איך היעדר האור משפיע עלי בעוד אני מגשש באפלה.
קצב ההתקדמות שלי נהיה איטי בהרבה, וזה דרש ממני יותר מאמצים,
משום שקראתי שוב ושוב בקול רם לילדה, בתקווה שתשמע אותי ותסמן
לי היכן היא נמצאת.
אך לא הייתה תשובה.
המשכתי ללכת בזהירות, פה ושם נתקל בשיח קוצים טורדני, אך לפחות
המעבר היה די קל ולא הייתי צריך לטפס על עצים כמקודם.
למען האמת, המסלול היה קל מדי. נראה לי שהעלמה ידעה על כך
מלכתחילה. הרגשתי שאני הולך בתוך תבנית שהיא בנתה, בתוך סיפור
מסע שהיא רצתה שאשתתף בו. אך בשלב זה כבר לא הייתי בטוח אם
החשיבה שלי צלולה דיה כדי להגיע למסקנות כאלה.
הראש שלי כאב, וכך גם רגלי, שהתעייפו מההליכה עד אור הבוקר.
כשהשמים התבהרו ראיתי שאני מתקרב לצלע של הר. זה היה קצה
העיר.
פניתי אחורנית, כולי מלא עייפות ויאוש, בנסיון אחרון למצוא את
הילדה לפני שאתמוטט אחרי יומיים חסרי שינה.
המזל האיר לי פנים עם קרן האור הראשונה, וראיתי את הילדה שוכבת
עייפה ליד באר מוקפת בשיחים.
העלמה לבושת השחורים ידעה בטח שהבאר שם, למה היא לא אמרה לי את
זה מהתחלה?
לפי הרטיבות של הדלי ידעתי שהילדה שתתה.
"אתה עוד פה", היא אמרה מופתעת.
"למה את מתפלאת? אמרתי לך שאעזור לך", אמרתי בעייפות והתיישבתי
לידה.
היא הסיטה את מבטה לכיוון השני.
"את כועסת על מה שהיה מקודם?"
"לא. גם אז לא כעסתי. פשוט הייתי חייבת להמשיך ללכת. התפוח אמר
לי למהר."
הבטתי בתפוח בידה, שנראה שהוא כבר היה בדרך להרקיב. לא נראה לי
שנותרה עוד הרבה תקווה עבורו.
אחרי שהבטתי בו, השמש של הבוקר האירה כל פינה חשוכה, ושמתי לב
עד כמה הילדה חיוורת.
נגעתי במצחה והיא הייתה קודחת מחום.
"את חולה מאוד... צריך למצוא לך איזה צמח מרפא בסביבה."
"אולי. באמת הרגשתי רע פתאום. בגלל זה עצרתי לנוח, מותר לי
עכשיו, כי התפוח אמר שאנחנו כבר ממש קרובים."
"שמח שהתפוח מספיק מתחשב כדי לתת לך לנוח..." אמרתי בלי כוונה
צינית. לא האמנתי בתקשורת עם תפוחים, אך האמנתי שיש לילדה הזאת
מניעים טהורים, מההתחלה.
רציתי לקום, לנסות למצוא תרופה, אך לא הצלחתי. הייתי כל-כך
כל-כך עייף, והרגשתי כאילו בד אוהל כבד נסגר על שתי עיני.
העייפות גברה עלי, ונכנסתי לשינה עמוקה וטובה.
אור הצהריים נכנס לעיני, וגרם לי להתעורר.
עדיין הייתי עייף, אך לא יכולתי להתעלם מהשיר שניגן שוב בתודעה
שלי. "עשרים תפוחים היו על העץ... אחד נפל והתפוצץ..."
בעת שנשמעה המלה "התפוצץ", הרגשתי לרגע דקירה חדה בחזי.
קמתי באיטיות, מתחיל לבחון את הסביבה השקטה שלי. הדבר הכי בולט
היה חסרונה הפתאומי של הילדה.
הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות לה, וידעתי שעלי למהר.
שתיתי מעט מים מהבאר, ויצאתי מיד לדרך.
לא הייתי צריך לטרוח בגישושים, השביל בו הלכה הילדה היה ברור
מאוד, לפי הצורה שבה נרמסו חלק מעלי השלכת על האדמה.
תוך שעה קצרה ראיתי אותה שוב, ואיזה מחזה נורא זה היה.
עץ תפוחים עצום בגודלו עמד במרכז קרחת היער, וכמעט כל עליו
נעשו כתומים, אך לא נפלו עם השלכת.
לעומת זאת, האדמה הייתה מרופדת בעשרות תפוחים רקובים, כשעשרות
זבובים חגו סביבם בזמזום רועש.
מתחת לעץ שכבה הילדה, מחזיקה בתפוח היטב, על אף שהייתה במצב של
חוסר הכרה.
החזקתי את ידה הקרה, והרגשתי דופק חלש במיוחד.
היא עמדה למות, והרגשתי שלא יכולתי לעשות דבר.
בדרך תרתי עם עיני אחרי צמחי מרפא, אך לא היה בסביבה שום דבר
מועיל.
"את שומעת אותי?" שאלתי אותה, בתקווה שתענה, אך זה לא קרה.
"זה העץ, נכון?" הבטתי על התפוח.
ישבתי שם כמה דקות, בוהה בחוסר אונים, מרגיש איך הלב שלי
נמחץ.
מרוב תסכול התחלתי לנסות להחזיר את התפוח לעץ, בתקווה שאיכשהו
זה יעזור.
אך זה לא עבד, התפוח לא התחבר אפילו שקשרתי אותו עם הענפים.
כל מה שיצא מהמאמצים זה תפוח כבד שנפל על כף רגלי.
ברגע שחשתי בו, הבטתי למעלה, וראיתי שנותרו רק עוד עשרה תפוחים
על העץ.
הילדה התנשפה חרישית.
עמדתי לקחת את הילדה בזרועותי, ואז הייתי רץ כדי לנסות להגיע
לאכסניה בהקדם האפשרי ולהביא אותה לרופא, אך משהו עצר בעדי.
"לא תגיע בזמן הרצוי בעיניך", אמר הקול השלו.
הסתובבתי כדי להביט בעלמה לבושת השחורים. היא נראתה שונה. הילה
אפרפרה עטפה אותה, ועיניה היו חסרות רגש לחלוטין.
"אין כל ברירה אחרת. זה הסיכוי היחיד להצלתה!" אמרתי לה.
"אינך מבין עדיין, שלא קיים סיכוי שכזה?"
אחד התפוחים על העץ החל להתרופף... בזמן שנשמעה המנגינה: "עשרה
תפוחים היו על העץ..."
גם הוא נפל, בקול חבטה אדיר על האדמה הקשה. תוך כדי, הילדה
נאנקה מכאבים.
רק אז הבנתי מהו פירושה של הספירה לאחור, זה היה שעון מוות.
לפי הצחוק שלה ידעתי שהיא שוב קראה את מחשבתי.
מה שהיה הכי מבלבל, הוא שצחוקה היה יפה. היא לא נראתה מאיימת
כלל, אותה עלמה שלוה וסקרנית איתה דיברתי בבקתה.
"סביר להניח שעכשיו זה הזמן לתשובות", לחשתי. היא הנהנה בראשה:
"שאל".
"האם את הוא המוות?" שאלתי, קרוב לודאי שזו התשובה.
"מחמיא לי שאתה חושב כך. אך אינני יכולה להיות המוות עצמו. איש
אינו יכול לספר לך עליו, אפילו לא אני, היות וזהו המצב אליו
מגיעים אחרי שמתים, ואיש לא חוזר."
"אם כך, אז מה את? מלאך המוות?"
"אתה יורה לכל הכיוונים. מדוע שלא תביט בי לרגע, עם כל הידע
הרגשי שצברת, ופשוט תנסה להבין לבד?"
כשסיימה לדבר, עוד תפוח נפל מהעץ.
לא ידעתי איך להבין את זה לבד בהתחלה.
חשתי פחד גדול, אך ידעתי שאאלץ להתמודד איתו בסוף.
עיניה חסרות ההבעה היו כה מנוגדות לקולה השלו.
העיניים האלה. הן היו בדיוק כמו עיניה של הפיה המיוסרת,
כשחשבתי בתחילה שהיא האהבה.
"את... פיה?"
עוד לפני שהספקתי לשאול, ברגע שהבנתי מה היא באמת, יכולתי
לראות את ההילה האפורה שלה מקבלת צורה של כנפיים ענקיות.
"אכן. ידעתי כי תבין בסופו של דבר."
"אני אינני מבין דבר. למה את עושה את זה? מדוע את מובילה את
הילדה הזאת אל מותה?!" חשתי את זרם הדם שלי מתגבר.
"מעולם לא היה לי צורך בסיבות. זה פשוט מה שאני עושה. אנשים
החלו לכנות אותי פיית המוות, כאשר גרמתי להתפרצות המגיפה פה
לפני שנים רבות."
"כלומר, את יוצרת נסיבות מוות במכוון! למה לעולם יש צורך שמשהו
כזה?"
"אף אחד לא אמר שהוא צריך. זה פשוט ככה. בכל מקום שאנשים מתים
בו, ישנה פיית מוות. אתה יכול לראות אותי, כי פה רק אחת הולכת
למות. אם זה היה בעיר סואנת, לא היית מסוגל להבחין בי אף
לשניה, מבין כל שאר אלפי הפיות."
הבטתי בילדה, שנראתה עכשיו חיוורת כמו סיד.
עוד תפוח נפל... רק עוד שבעה תפוחים.
"זה לא בסדר... זה פשוט לא בסדר. ואל תגידי לי שאין לך שום רגש
בעניין, לא סתם את מתעניינת בסיפורי מסע, נכון? זה משום שאת
נוהגת לסיים אותם!"
"עוד הבחנה יפה, אך היא לא תעזור לך כעת."
"בשביל מה אז רצית שאלך עם הילדה? לשם מה?"
"זה לא ברור? כדי שהמסע יהיה מעניין יותר. כדי לגוון ולהוסיף
לו דמות, וגם להעשיר את נסיונך, כדי שתוכל לספר עוד סיפורים."
"אני רוצה לספר סיפור עם סוף טוב, ונראה לי שזה אפשרי." הרגשתי
נחוש פתאום.
"באמת? איך בדיוק?" היא שאלה בעוד התפוח השביעי, לפני הסוף,
נפל.
"אם את לא המוות... ואת גם לא מלאך המוות... זה אומר שאין לך
את הסמכות העליונה לקבוע את מותם של אנשים. את רק גורם מוות,
ולכן אוכל להסיר את האיום שלך!" הרגשתי את פרץ התקווה הזה נאבק
עם היאוש.
עוד תפוח נפל. הקצב של הנפילה גדל, וכמו כן גדלה ההילה האפורה
סביב כנפיה, מתחילה למלא את כל הקרחת היער.
"איזו שחצנות ילדותית! אתה חושב להתגבר עלי?"
"את יכולה לקרוא לזה ילדותיות, אבל עם הגישה הזאת אני יודע
שאביס אותך איכשהו. תביני, לילדה הזאת יש זכות לחיות."
התפוח החמישי לפני הסוף נפל.
"מי נתן לך את הרשימה הקובעת מי יממש את זכותו לחיים ולמוות?"
היא שאלה, ורוח קרה החלה לנשוב מהכנפיים שלה.
"אין צורך בכך. עכשיו בעצם אני הבנתי הכל. אני יודע מה הסיבה
העיקרית להערכתך הרבה לסיפורי מסע. הייתכן שעם כל הכוח שלך
אינך מודעת לעצמך?"
"טיפש. אני חלק בלתי נפרד מהטבע, לא ייתכן שלא אהיה מודעת
לעצמי." היא אמרה, והטון השלו בקולה החל להשתנות.
התפוח הרביעי, לפני הסוף, נפל כמו טיל על האדמה.
התחלתי להרגיש זעם באויר.
"אם זה נכון, אז את מודה בכך, שבהובלתך חיים לקיצם, אין שום
מטרה. כפי שציינת, אולי גם לא צריכה להיות. אך מנגד, לילדה
הזאת כן יש סיבה לחיות. יש לה סיבה להמשיך להיאבק. יש לה מטרה,
מה שלך אין. את מוצאת את סיפורי המסע מושכים כל-כך משום שהם
הניגוד המשלים את הפעולות חסרות התכלית שלך."
"לאן אתה חותר עם כל דיבורי הסרק האלה?"
"התכוונתי להגיד שכעת אני יודע מה החולשה שלך. את גורם המוות,
אז אוכל לנצח אותך עם גורם החיים, שבו יש גם מטרה."
הפיה הקשיחה את פניה, "אם אתה מאמין בצדקתך, כדאי שתפעל מהר,
לא נותר לך זמן רב."
התפוח השלישי, לפני הסוף, נפל.
התיישבתי צמוד לילדה, כנגד כיוון הרוח המקפיאה שהחלה להשתולל
כסערה סביב העץ.
החזקתי בידה של הילדה, היא הייתה קרה לא פחות.
ואז נזכרתי במשהו שאיש חכם אמר לי, באחד הכפרים בהם עברתי:
"החושך אינו קיים, אלא רק היעדרו של האור. הקור הוא היעדרו של
החום, והמוות הוא היעדר החיים."
חום... כל עוד היא חיה עדיין יש בה חום, רק הייתי חייב להגביר
אותו מספיק כדי שתמשיך לחיות.
חיפשתי את החום הזה בתוכי, ניסיתי להרגע, להגיע לאיזה מצב של
שלווה נפשית שיאפשר לי למקד את האנרגיה שלי, על מנת שאוכל לתת
אותה לה.
אך לא עמד לרשותי מספיק זמן. המחשבות שלי לא התבהרו מהר
כבעבר.
תפוח שני לפני הסוף, נפל ארצה.
עכשיו זה רק עוד אחד.
יכולתי לשמוע את כל השיר על העץ בעל מאת התפוחים, מתנגן לי
בראש בשניה אחת.
זה הרגיש כאילו המוח היה מקרן, המעביר את התמונות לאט לאט, ואז
בא מישהו ומשך את הסרט בחוזקה.
חשתי כאב נורא, התחלתי להרגיש שהנסיונות שלי לא מספיקים.
הדמעות החלו לזלוג מעיני ללא הרף.
כמה מהן נחתו על התפוח שעדיין החזיקה בידה.
נגעתי בתפוח, והרגשתי בו משהו, משהו חזק מאוד. כמובן, הייתי
צריך לדעת מההתחלה!
שלפתי את הסכין הקטנה שהייתה לי, וחתכתי חתיכה קטנה מהתפוח,
ואותה הכנסתי לפיה של הילדה. הזזתי את הלסת שלה בידי בתקווה
שתתחיל ללעוס לבד.
"תודה על עזרתך!" צחקה פיית המוות,"אולי בסוף היא תמות מחנק
לפני שתמות כתוצאה מהמחלה!"
החלק שחיבר את התפוח האחרון לעץ החל להתרופף.
הילדה באמת נחנקה קצת, ואז יישרתי את גבה וטפחתי עליו.
איכשהו, זה עורר אצלה רפלקס כלשהו והיא החלה ללעוס לבד.
וכך המשכתי להביא לה חתיכה אחרי חתיכה מהתפוח הקטן, שבו היא
ריכזה את כל אנרגית החיים שלה, במסעה הנואש לעבר גורם החיים.
התפוח האחרון המשיך להתרופף, אך הוא לא נפל, הוא המשיך להתרופף
בקצב קבוע.
הפיה החלה לאבד את סבלנותה, וגרמה לרוח להיות כה קרה שהרגשתי
כאילו מחטים מוחדרים לכל גופי.
אך ידעתי שאסור לי לוותר. רק עוד כמה חתיכות קטנות. רק עוד
קצת...
כעבור חמש דקות, הפיסה האחרונה כבר היתה בידי, אך הפיה הגבירה
משבי הרוח, והעיפה אותה מידי.
הרגשתי תדהמה וחוסר אונים. מרוב קור בקושי יכולתי לזוז, וחתיכת
התפוח עפה כל כך רחוק, שלא יכולתי לראות היכן היא בכלל.
"אני חייבת להודות שהתרשמתי", היא חזרה לקולה השלו, "אך היית
צריך לדעת לא תוכל להצליח. אתה מבין? מוות וחיים קשורים זה
בזה, כמו יום ולילה. רצית להאריך את היום, אך לא תוכל להמשיך
להתנגד עכשיו."
הבטתי למעלה, ראיתי את העץ מתחיל להתפרק. הענף עם התפוח האחרון
נטה כלפי מטה, הוא היה קרוב לראשי.
זה היה עניין של שניות עד שהוא יפול, ואז הבזיק הרעיון במוחי.
הזזתי בקושי את הסכין בידי האחת, בעוד בשניה אחזתי בשיא
העדינות את התפוח שעל העץ.
בתנועה חדה קילפתי חתיכה מהתפוח, זהה בגודלה לחתיכה שעפה
מקודם, ואז, בתנועה מהירה, דחפתי אותה לתוך פיה של הילדה.
הילדה החלה להחנק ולהשתעל, אבל היא זזה בכוחות עצמה עכשיו,
וקמה על רגליה.
הפיה גילתה לי את הפיתרון בדבריה, כשעזרה לי להבין את ההרמוניה
בין המוות לחיים בעץ התפוח. התפוח האחרון היה כוח החיים
האחרון, והוא השלים את החסר.
הרוח הקרה החלה להיפסק בהדרגה.
אך אני כבר הייתי מלא בכוויות קור חמורות.
ראיתי בעיני הצורבות את הילדה, חוזרת לעצמה. היא נראתה בריאה,
בריאה יותר מאיך שהיא נראתה בפעם הראשונה שראיתיה.
היא הביטה בי, ואז הביטה בפיית המוות, מסתכלת עלי.
"איזה טעם יש לך עוד להישאר פה?" שאלתי את הפיה, אפילו שידעתי
מה התשובה.
"באתי לפה בשביל מוות אחד, וכעת נראה שעלי להוביל מוות אחר."
דמעה עלתה בעיני. לא חשבתי שכך יסתיים המסע שלי. אך כבר לא היה
מה לעשות, כך חשבתי.
ניסיתי בכל הכוח, אך כבר לא יכולתי לזוז. הגוף שלי עמד
להינמק.
הילדה הביטה סביבה, והביטה בי שוב.
סביבה היו כל התפוחים שנפלו מהעץ. היא התכופפה מעליהם, ובחנה
אותם היטב. היא גם הבחינה שהתפוח שלה נעלם.
"היכן התפוח שלי?" היא שאלה.
לא עניתי. לא רק משום שחשבתי שהתשובה תכאיב לה, פשוט היה לי
קשה לדבר. הרגשתי שבקרוב אאבד הכרה, ורציתי לשמור על כל טיפת
כוח שנותרה לי.
היא החלה להניד את פיה בצורה משונה, בודאי שמה לב לחתיכות תפוח
קטנות נעוצות בין שיניה, ואז היא הבינה.
בכי מריר הציף אותה.
הייתי חייב לעשות משהו, למרות שזה דורש מאמץ רב במצב שכזה.
"אל... תבכי..." אמרתי לה לאט, "התפוח שלך... מת... כדי להציל
אותך, ואת... התפוח האחרון על... העץ."
"מה הטעם שהתפוח האחרון ישאר לבד?!" היא יבבה, "אם אין לו עם
מי להיות, אז מה הטעם שישאר?"
לא יכולתי לענות לה. ידעתי שתפוח אחד מפסיק כדי להפיץ זרעים
שיצמיחו עץ חדש, אך בכל מקרה לא היה טעם להסביר. בשבילה התפוח
היה כמוני וכמוכם, אדם ככל אדם אחר.
הראיה שלי נהייתה מטושטשת.
כבר לא יכולתי לראות את הפיה, אך יכולתי להרגיש שהרוח שהפיצה
נחלשה בעוצמתה, אך היא הייתה קרה יותר. עיני נחו על ידידת
התפוח הקטנה, מקווה לאיזשהו נס.
הילדה הביטה סביבה שוב, על כל התפוחים שנפלו, מתגברת עלי
בדמעות שלה.
בזה אחר זה, היא לקחה אותם, טיפסה על העץ בזריזות של לטאה,
ושמה את התפוח במקום.
התפוחים, במקום ליפול ארצה, הצמיחו ענפים והתחברו עם העץ, וזה
עם זה. כל התפוחים הרקובים הפכו בדרך נס שוב לירוקים.
גל חום זהבהב-כחול, יצא מכל סדק בעץ, והתרחב עד שהאיר את כל
הסביבה. תחושת הקור החלה להיעלם לאט לאט, והוחלפה בתחושה
חמימה, אשר מילאה את כולי.
לאחר שהילדה שמה את התפוח האחרון, התשעים ותשעה, הבטתי בפיית
המוות, מנופף לה לשלום, שמח שהכל הסתדר בסוף.
"מה שקרה עתה, זהו סיפור המסע הכי טוב שיצא לי לשמוע ולחוות",
אמרה הפיה.
זה הצחיק אותי קצת.
לפתע הילדה הבחינה במשהו מרחוק, החתיכה האחרונה שנותרה מהתפוח
שלה. מהר מהר היא רצה לקראתה, בהתרגשות, והלכה אתה אל העץ, שם
היה התפוח עם חתיכה חסרה. בזריזות היא טיפסה על העץ, וחיברה את
החתיכה לתפוח. אז, גל החום הנעים והקסום, התרכז בתפוח, ואיחה
את פצעיו. העץ היה שלם.
עתה הבחנתי בדמות הפיה, אשר החלה לדהות בחלל האויר.
הבטתי בה שוב, ויכולתי לשמוע את נגינת החליל היפה והעצובה
שלה.
"להתראות, מתישהו", היא לחשה, בקולה הלא מאיים, ונעלמה
לחלוטין.
רציתי להגיד לה משהו, אך לא ידעתי מה לומר.
כיום, כשאני חושב על זה, באמת לא היה צורך. הייתה בינינו הבנה
עמוקה של שתיקה אחרי אותו אירוע.
יום אחד, בעתיד הרחוק, אחרי שאגלה ואשלים את מסעותיי, ניפגש
שוב, כשהיום שלי יגמר.
הרגשתי בלבול וטשטוש עמוק לאחר מכן. לקח לי שעה עד שחזרתי
לעצמי, ואז הילדה משכה בידי ואמרה שעכשיו צריך ללכת.
"לאן?"
"בחזרה. אני מוכנה לחזור עכשיו."
כמעט הספקתי לשכוח את המטרה המקורית של המסע הזה, בעקבות איום
המוות שאפף את ראשינו.
הדרך חזרה נראתה ארוכה יותר, אך היא הייתה הרבה יותר קלה. כל
השביל היה סלול לפנינו. לא היה צורך לטפס על עצים או לתמרן
ביניהם.
אני לא בטוח, אבל כנראה שזאת הייתה העבודה של פיית התפוחים
הנופלים, כך החלטתי לקרוא לה.
הילדה לא מצאה היגיון בשם. היא סיפרה לי בדרך שבעיניה היא
נראתה כמו שילוב מגודל של צרעה וסנאי. כנראה שכל אחד תופס את
הפיות אחרת, ומשום כך, כל אחד יראה אותו אחרת.
כשהגענו לאכסניה, המנהלת הייתה באמצע ניהול חשבונות. היא לא
האמינה, כששמעה את המאבטח נכנס בהתלהבות יתר למשרדה ובישר לה
על שובם של הילדה ושלי. אצלו השמחה הייתה מוחצנת מאוד, אצלה
היא הייתה מאופקת יותר, אבל מספיקה בהחלט.
כשהם שאלו את הילדה מה קרה, היא סיפרה להם את הסיפור המלא, חוץ
מהקטעים בהם לא הייתה בהכרה. המנהלת זקרה גבה והביטה בכיוון
שלי.
"הכל אמת", אמרתי בחיוך. היא לא האמינה שאני רציני. אך זה לא
שינה הרבה.
ידעתי שעוד מסע בא אל קיצו, וכעת יחלוף עוד זמן רב עד שאמצא
אחד חדש.
באותו לילה ארזתי את כל חפציי, בתוספת קצת מזון וביגוד באדיבות
המנהלת.
כשיצאתי בבוקר, נוספה לי גם סכין חדשה, שהביא לי המאבטח.
"הסכין הנאמנה הזאת שימשה אותי בתקופה שבה אני הייתי נווד",
הוא התגאה בה, לפני שהעביר אותה אלי.
"לא הייתי מנחש שגם אתה היית כזה. מצאת דברים חשובים
בנדודיך?"
"גיליתי לא מעט, בוא נגיד, אך מצאתי את היעוד שלי בסופו של דבר
במקום קבוע."
"המכון הזה?"
הוא הניד בראשו, "בתחילה הרעיון לא מצא חן בעיני. אך עשיתי זאת
למען ידידה יקרה."
חיכיתי בסבלנות שהוא ימשיך את הסיפור, היה לו קשה לדבר על זה.
"הייתה אשה שהכרתי לפני כעשר שנים, היא הייתה אדם טוב-לב,
במידות שטרם הכרתי. היא אירחה אותי בביתה וטיפלה בפציעות
שצברתי במהלך המסע האחרון שלי. לא הייתי רגיל לנדיבות כזאת,
במסעות התרגלתי כבר לפגוש גנבים ושיכורים מנוולים. התיידדנו
מאוד, ולא היה יום שלא שוחחנו. כמהתי להישאר בביתה, אך היה לה
בעל, מה שהפיל אבן גדולה על לבי."
הרגשתי פתאום אבן גם בלבי, כנראה מתוך הזדהות.
"יום אחד, בעלה מת בתאונה מצערת. זה היה זמן מאוד רגיש עבורה,
ועוד היא הייתה בהריון בשלב מתקדם. כל התושבים בסביבה באו
לניחומים והציעו את עזרתם, אך העצב פתח את השער למחלות. היו לה
כאבי ראש חזקים, בחילות, ועוד דברים נוראים. הסיכויים שתשרוד
את הלידה היו קלושים ביותר. גם היא ידעה זאת, אך היא לא הייתה
עצובה מזה בכלל. היא הרגישה שחייה היו מלאים. כשאני ראיתי אותה
כמה לילות לפני הלידה, לא הבנתי איך היא יכולה להיות כה רגועה,
אני הייתי כולי נסער מבפנים. באותו לילה היא גרמה לי להבטיח
משהו, שאדאג לבתה עד שתגדל, שאהיה כמו אבא עבורה. שאלתי אותה
מדוע לא בחרה איש אחר, שגר במקום קבוע, והיא ענתה "רק עליך אני
מרגישה שאפשר לסמוך לחלוטין בכך." באמרה זאת, הרגשתי את כובד
האחריות שהוטל עלי."
"אני מבין... אז השתכנת שם בדרך קבע."
"אכן, אך הילדה הייתה בעייתית מאוד. לא היה לי מושג בגידול
ילדים. הייתי לוקח אותה אתי לצוד חיות למאכל... והיא אף פעם לא
הייתה אומרת מלה אחרי כן. רק לפני שלוש שנים, כשאנשים אחרים
הבחינו בהתנהגות שלה, הציעו לי לקחת אותה לאבחון. התברר לי
שהבעיה שלה רצינית משחשבתי, והיא עברה בין מקומות שונים, עד
שהגיעה למקום הזה."
מהרגע שהתחיל את המשפטים הנ"ל, כבר תארתי לעצמי מי הילדה ההיא.
כעת, שראיתי את המבט בעיניו, כבר היית בטוח בכך.
"אז אתה מאבטח פה, מתוך ההתחייבות שלך?"
"אכן, אך אינני מרגיש כך בשבוע האחרון..."
"זאת לא אשמתך, זה היה יכול לקרות לכל אחד."
"אולי..." הוא ציחקק, "מה שמעניין זה שפתאום אתה באת, ועשית
עבודת אבטחה שרבים יכולים רק לחלום עליה."
"זאת דרך מעניינת להסתכל על זה", חייכתי.
"למה שלא תישאר פה? בוודאי כבר הספקת להיקשר למקום הזה, למה
שלא תנסה חיי קבע לזמן מה?"
"אינני יכול", מיהרתי לענות, אפילו שחלק ממני הרהר בעניין,
"המסע שלי עוד לא נגמר."
"לא אמרת מקודם, שכבר ויתרת על מקלט הלבבות?"
"איך אתה יודע על זה?"
"המנהלת סיפרה לי כל מה שסיפרת לה על המסע שלך. היא כמובן לא
האמינה לכך, אך אני האמנתי, לשני הסיפורים."
"אז אתה יודע, שאסור לי לוותר. גם אם לא אצליח, בטח אמצא עוד
אנשים שאעזור להם, כמו כאן."
"אני מבין... אין סיכוי שאשנה את דעתך, אפילו שהיא בעצמה
מחולקת", הוא אמר תוך כדי שקם מהכסא שלו.
הנהנתי בראשי, הוא צדק. כבר התחלתי להיקשר למקום, אך לא יכולתי
להמשיך להיות שם. אין בזה היגיון, אז אל תחפשו אותו.
כל רגע נוסף רק הציק עוד יותר, אז הושטתי את ידי לפרידה.
איחלנו זה לזה בהצלחה בכל, בתקווה שמתישהו נתראה שוב, ויצאתי
לדרכי.
כשחציתי את השער, הבחנתי בשינוי פתאומי. הרגשתי כאילו רק עתה
נפרדתי באמת מפיית התפוחים הנופלים, כשיצאתי מהמתחם שלה.
המשכתי אל עבר היער הנמצא בהמשך, לא יודע לאן אלך, ומה יהיה.
מה שבטוח זה שהדברים השתנו. ושיש דבר אחד, שלעולם לא משתנה.
הצער, הגעגועים, והכמיהה למצוא את הדבר שירפא את שניהם.
"יום אחד," הבטחתי שוב באותו יום, "אמצא אותך שוב, פיה יקרה
שלי. כעת אני מבין עד כמה הטוב והיופי שראיתי בזכותך חשובים
לי. כעת, לאחר שראיתי את פיית התפוחים הנופלים, ברור לי שיש
הרבה דברים שליליים בעולם, שאין להם סיבה, הם פשוט שם. וזה היה
נס שהצלחתי להתחמק ממנה בזכות דבר טוב עם סיבה. מה שהעולם
צריך, מה שהבנתי כשפגשתי אותך, זה הדברים הטובים בעולם, שאין
להם סיבה, הם פשוט שם. כמוך."
בסוף התפילה, לקחתי צנצנת עוגיות שקיבלתי מהמנהלת, וקברתי אותה
באדמה, בין העצים.
קיוויתי, שאולי בעצם היא שם, אפילו שזה אומר שאז לא הייתי
מסוגל לראות אותה. כך, לפחות היא הייתה שומעת את מילותיי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.