אתה יודע, זה כל כך מצחיק לראות אותך
מנסה להצליח בעולם הגדול
משרה מכובדת, אנשים יקרים, משכורת...

התאמצת לשכוח עד כמה פתטי אתה,
רצית להישבר לה בטלפון, להגיד הכל,
לא לפחד ממנה ובעיקר מעצמך,
פעם אחת להיות הנאסף ולא האוסף.

רע לך כי טוב לך, החיוך המטופש הזה...
הוא אמיתי, אבל לא במקום.
חייכת אליה, טענת שהכל בסדר,
היא ניסתה ולא נתת לה.

העדפת לרדת לבד לים,
איך הבדידות מורגשת יותר בחושך
רק אתה והעצבות שלך לאורך החוף

אנשים סביבך נהנים, מדברים, מתמוגגים מהנוף,
ואתה שרוע ברחמים העצמיים שלך
בנסיון להבין איפה היית לא בסדר במי פגעת וכמה.

כמה אתה צריך אותו עכשיו לידך, לחבק אותו, לנשום אותו,
והוא, הוא אפילו לא יודע שאתה שם, שאתה קיים.
מקסימום עוד אחד שהוא הציל מעמקי השנאה העצמית.
אתה נזכר בחיבוק שלו, כמה כח שאבת ממנו,
איך הוא גורם לך להיות מישהו אחר, מישהו שאתה אוהב.

אנשים עוברים ברחוב, אתה מדמיין אותם אוהבים אותך,
אתה רואה אותם מחבקים אותך, מזיינים אותך,
כל כך צמא לאהבה פתטי עד כאב