New Stage - Go To Main Page

אורי חרובי
/
שירה צעירה, עאלק

לכ' מר אליהו צימרמן הנכבד
קראנו את כתב היד ששלחת אלינו.
לצערנו, לא נוכל לפרסמו.
בברכה,
דיצה דורי-פרלמוטר, עורכת מדור שירה.

כף ידו של אלי מתאגרפת בתנועת קימוט על המכתב, הנושא בפינתו
השמאלית העליונה לוגו מוכר של אחת מהוצאות הספרים הנכבדות. סל
הניירות במרחק שני מטרים ממנו. יהיה זה אך סמלי שיחטיא את
המטרה. הוא רגיל בהחטאות פואטיות. כך יאה לו וכך נאה.

כבר שנה הוא טורח בעריכת קובץ שיריו הנבחרים ושליחתם, תוך
ציפייה הולכת ופוחתת לקבל תשובה חיובית. מתוך עשר פניות, נענו
שתיים בסירוב מנומס. כל השאר לא זכו למענה כלשהו.
כמה מחבריו, עמם הוא שותף במעגל וירטואלי של כתיבה, קריאה
ותגובות בונות, עודדו אותו. "השירה שלך איכותית לאין ערוך
מהרבה חומר שמתפרסם בכל מיני ספרים וכתבי עת מכובדים," אמרה לו
ידידה אחת, והוא נדלק.

בלילה חולם אלי שהוא מאושפז במוסד רפואי כלשהו. אין לו שמץ
מושג על מה ולמה.
ערפל חלבי אופף אותו ובהלה אוחזת בו. האם התעוורתי? הוא שואל
את עצמו.
לפתע, מתעורר אצלו צורך דחוף לחרבן. לעזאזל, מה אעשה?
הוא כורע על מקומו, מפשיל מכנסיו ועושה צרכיו במקום. וכי יש לו
ברירה אחרת? עכשיו, אין ספק שכל העיניים נעוצות בי. איזו
השפלה!
אין לו במה לקנח את אחוריו. ידיו מגששות סביבו בייאוש עיוור.
הוא חש בצואה הנדבקת אל אצבעותיו עם כל ניסיון לניגוב מאולתר.

קצת לפני שמתפוגג החלום הוא עוד פונה לאחות שצצה מאי-שם ומוחה
בפניה על התנאים:
"למה אין נייר?"
"למה לא עוזרים לי?"
"למה?!" הוא זועק.

כנראה שהחלום היה הפעם חם וריחני במיוחד, שאם לא כן, מהו שגרם
לאלי "לאשר ולגבות" אותו בלחיצה על מקש "Save" הפנימי שלו,
שנייה אחת לפני שפקח את עיניו? הן בדרך כלל נמחקים חלומותיו
מייד עם היקיצה, וכך חומק ממנו ואובד לנצח חומר גלם נהדר
לכתיבת שירים, ולהבדיל, עניין לעסוק בו בפגישותיו עם אודי.

אודי שני, המטפל שלו, עירני היום יותר מהרגיל. הנה, זה מה
שנקרא "פגישה מוצלחת"! התובנות שלהם סובבות, פחות או יותר,
סביב הסלט הלעוס הזה של רגש נחיתות והחמצה מתמשכת. "בחיים
האמיתיים עליי להיחשף לביקורת שלילית", מהרהר אלי בקול
(והפסיכולוג מגיב בהנהון מתון), "אין ברירה. לטבול את הידים
בלכלוך כשצריך" (הנהון נמרץ עד גבה גלי), "לדעת לעמוד בתוקף על
שלי" (הנהון תוך מבט זהיר אך אסרטיבי לכיוון השעון).
ממש לקראת הסוף, מוסיף אודי הברקה משלו: "הביטוי 'מוחה בפניה',
עשוי לבטא אקט דו-משמעי," הוא אומר, "אפילו אם זה רק ברמת
הכוונות."
"כן בטח, חשבתי על זה," משקר אלי במצח נחושה, ומתעצבן לו בשקט;
פניני לשון אמורים להיות השטח שלי, אז מה הוא מתערב זה, גם
כן?!

אלי זוכר היטב את הפעם הראשונה בה שלח שירים משלו לאחד מבתי
ההוצאה (אם לא לכלול בחשבון את החרוזים שזיכו אותו בפרס
בשבועון ילדים ידוע כשהיה כבן עשר: "יושבת לה סבתא / עם הכבשה
בצוותא / וסורגת היא סוודר / ישר מהעדר").

העורך נתן יונתן מ"ספריית פועלים" השיב לו בדברי הערכה והזדהות
עם תוכן שיריו, אבל... וכאן הסביר מדוע הכתיבה שלו עדיין אינה
שירה של ממש, ומה הוא מציע כדי ש"...תבוא לך ההשראה הנכונה".
כך כתב אליו נתן יונתן, בכבודו ובעצמו ובכתב ידו!
היו עוד כמה ניסיונות, אולם אלה חדלו ונשכחו כאשר באו צרות
חדשות לחייו של אלי ונערמו על אלה הישנות.

בסך הכל עברו מאז שש שנים. והיום מה? פתאום כל מגזין ספרותי
נהפך ליעד מבוצר וכל בית הוצאה נראה מבחוץ כמו ה-T.L.V, רק
שבכניסה, במקום סלקטורים מוצבים לקטורים.
עסק כלכלי משומן ומסונן כהלכה.
ואם אינך מקושר בדרך כזו או אחרת אל אלה שקובעים, ואם אתה
מתגורר רחוק מהבועה התל-אליבית, ואם חסר לך ביטחון עצמי וסידן
במרפקים, אז... אז... נו, אתה פשוט מחוץ לעסק.

למנחה של אלי בסדנה לכתיבה יוצרת קוראים אסנת. הוא מספר לה על
מכתב הסירוב, אך לא על החלום, כמובן. הם קצת התיידדו, אסנת
ואלי, אם כי לא ברמה של כניסה לנשמה, הפרשות וכאלה.
פעם בשבוע, כשמסתיימת פגישת הסדנה, הוא מקפיץ אותה אל תחנת
הרכבת במכונית שלו, ואז הם מרכלים על השותפים האחרים בסדנה,
מקשקשים על הא ודא וגם קצת על שירה.

"חבל," היא פוטרת אותו בטון נוזף משהו, "בפעם הבאה כשתשלח
שירים, אל תציין את הגיל! 'שירה צעירה' הם מחפשים, העורכים.
אצלם, אתה מבין... מין אובססיה שכזו. הם שומעים שאתה בן חמישים
וחמש... חבל על הזמן. בבראנז'ה, בן שלושים וחמש כבר נחשב זקן!
כך אומרת לו אסנת מור קפלינסקי, שהיא, אגב, משוררת ותיקה בזכות
עצמה, ובנוסף לכך מנוסה בעריכת ספרים וכתבי עת. אלי מעריך אותה
על גילוי הלב אבל לא בטוח שמבין.

כלומר, הראש קולט, אבל הלב מסרב. נו באמת, הלא גם אני הייתי
פעם נער. ומה? הכל אותו דבר. כל בן תשחורת מחוצ'קן; כל בת עשרה
או קצת יותר - כאז כן היום, התיימרו אז ומתיימרים היום לטעון
שבמו עיניהם ולבם גילו את טעם החיים וצער העולם, את יופי
הזריחות והשקיעות; שקניין רשום בטאבו יש להם על האהבה
והזיונים, על "מרד הנעורים", על התקוות והאכזבות.

ואם במקרה מי מהם גם מושך בעט משוררים או דופק כמה שורות
פואטיות במקלדת - האא! הוא סח לעצמו, אני אראה להם משהו חדש,
משהו מקורי, משהו רענן...
"שירה צעירה"! עאלק.

באחד המפגשים מתארח בסדנה המשורר הלא-כל-כך מוכר וגם כבר
לא-כל-כך צעיר נועם בנצור. אם היו קוראים לו רוני סומק, למשל,
או אגי משעול, הנהלת החוג בטח הייתה שולחת מונית להביא אותו
ועוד היו משלמים לו שכר מרצה, אבל קוראים לו נועם בנצור. חוץ
מזה, אסנת עשתה לו פעם טובה והתארחה בסדנה שלו בהוד השרון, אז
עכשיו הוא מחזיר לה טובה.

האורח מקריא כמה משיריו ומשיב על שאלות מהסוג הנפוץ: איך נולדת
אצלו ההשראה, מי הם היוצרים שהשפיעו עליו, מה הוא רוצה לעשות
כשיהיה גדול, וכך הלאה.
אלי מתעניין ושואל מתי לאחרונה התקשרו אליו מאיזו מערכת, ואיך
בכלל עובד העסק הזה של הפרסום. לרגע משתררת שתיקה מביכה, אבל
בנצור מתעשת מהר ועונה: "האמת... כבר לא כל כך מתקשרים. אני לא
אטרקציה בשבילם, אתה מבין... 'שירה צעירה' הם מחפשים,
העורכים."

הפרובוקציה הקטנה של אלי מולידה דו-שיח מאלף בין המנחה לאורח
הסדנה.
אסנת מסבירה שפעם, בעיקר לפני קום המדינה, הייתה שירה מגויסת.
משורר נחשב לנכס לאומי, כמו חלוץ בגליל נניח, כמו פועל, לוחם
בהגנה או שליח ציבור.
"ומה היום -" היא מתמרמרת, "זה נהיה סוחר נדל"ן וההוא הפך
לעוסק מורשה. כולם עושים לביתם, ורק המשורר, מה אתו? מפייט
לעולם מתוך הקונכיה שלו, מקווה שמישהו ישים לב ובינתיים חי
מחלטורה פה, חלטורה שם."
נועם סבור שכל העניין הזה של "שירה צעירה" הוא פיקציה, שהרי
כבר כמה עשרות שנים לא התחוללה בארצנו מהפכה של ממש בשירה; לא
מבחינת הז'אנר ולא מבחינת הנושאים המעסיקים את היוצרים. ניכר
לעין ולאוזן שהבן-אדם לא ממש מאושר מהמצב.

ואלי חושב, איזה מזל שיש סדנה לכתיבה יוצרת. שני אלה פורקים
מועקות מלבם, אני משלם והאוניברסיטה סוגרת גרעונות - חלוקת
תפקידים צודקת, לכל הדעות.

אבל בדרך הביתה, תוהה אלי בינו לבינו, מנין צמח בו המרמור הזה,
הציניות, ההתבכיינות. ואולי כל זה אינו אלא פנטזיה שהכנסתי
לראשי? ואולי איני ממש מוכשר כפי שנדמה לי או יש הטוענים
באוזניי?
וכך, בעוד הוא תוהה ובוהה, הוא גם טועה בדרך בה נסע כל כך הרבה
פעמים ומפספס את נתיב הפנייה שמאלה. אסנת כמעט מאחרת לרכבת.

בלילה שוב חולם אלי.
בחלומו הוא מצוי בתוך מנהרה אפלה, צרה וחלקלקה. ישותו כולה
משתוקקת להישאר במקום חמים ונוח בו היה שרוי עד לא מכבר, אולם
גופו נדחף קדימה בכוח חיצוני שאין לו עליו שליטה.
עתה אין לו עוד ברירה אלא לשתף פעולה בכל הכוח שעומד לרשותו
ולהבקיע בראשו את פתח היציאה אל האור.
הנה אור!

שלושה ארבעה אנשים מקיפים אותו, אוחזים בו, מנערים אותו
בהתרגשות.
יש שם גם מישהי ששוכבת על המיטה ונראית די סחוטה, אבל אף אחד
לא שם אליה לב בכלל. האנשים לבושים חלוקים צחורים של בית
חולים, אולם התחפושת אינה מטעה את אלי; אלה הם עורכים
ספרותיים!
הנה זה עם הקרחת הבוהקת, אני מכיר אותו מ"עם עובד"; וזה שמפלבל
בעיניו בהתפעמות, הלא הוא מהמוסף התרבותי של "הארץ"; והנה זו,
מזיעה ומותשת, היא מ"קשת" בלי ספק!

גוחנת אליו המותשת ולוחשת בהתרוממות רוח: "הנה הוא השיר, חדש,
מקורי ורענן כל כך!"
"ממש כמו תינוק," מכריז המקריח בקול צרוד וחגיגי, ופוצח בזמר:
"איך שיר נולד? כמו תינוק!"
המפלבל פוער פיו בתורו וקולו מהדהד בין הקירות: "שירה צעירה,
רבותיי, שירה צעירה! ד"ר צרי מתבקש למחלקה, ד"ר צרי..."

מגיע ד"ר צרי, איש משכמו ומעלה, בעל תואר והדר. הוא מעיף
באלי-שיר-תינוק מבט מהיר ומצקצק בלשונו: אוי אוי אוי, עיניים
פוזלות! רגלים עקומות! הוא פסול! הוא פגום! לזרוק אותו לפח,
לזרוק אותו! לפאאאחחח... לפאאאחחח...

אלי מתעורר מן הסיוט. הזיעה מדביקה את גופו לסדינים.
את החלום הזה הוא היה מעדיף לשכוח, אך המנגנון הפנימי שלו עבר
כנראה למצב זכירה אוטומטית.
על כגון אלה אמר עגנון: "לץ הגורל וכשהוא מתלוצץ כופל הוא את
הלצותיו." (1)

מצד שני, מתנחם אלי, לפחות תהיה לאודי ולי עוד פגישה מוצלחת.
וזה אומר שצריך להסתכל חיובי ושלא הכל שחור.
בוקר טוב לך, אליהו צימרמן!


(1) בספרו "שירה", אלא מה?


יולי 2005
שרה'לה, תודה!



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/11/05 11:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי חרובי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה