עמית האיץ את הקצב. הוא תמיד האיץ, מאז שהוא היה ילד. הכי טוב
בבית ספר, הכי טוב בצבא הכי טוב באוניברסיטה, הכי טוב בעסקים.
ועכשיו כמו תמיד הוא הוביל, הכי מוצלח, הכי חזק, הכי עשיר, הכי
יפה, הכי טוב. כשיגיע הזמן הוא יתחתן, עם הכלה הכי טובה, מן
הסתם. שום דבר לא סיפק אותו. לא המיליונים שהוא הרוויח, לא
האנשים שרדפו אחריו, וגם לא אלו שהוא רדף אחריהם. הכי טוב, אבל
לא טוב מספיק. הדבר היחיד ששחרר אותו היה לרוץ. עכשיו הייתה לו
שעה בין פגישות, הוא רץ.

ענבר ירדה מהגלשן. בדרך כלל זה הרגיע אותה, אבל הפעם זה לא
עזר. נמאס לה כבר. למה להיות יפה, חכמה, "קולית"? כולם מעריצים
אותה, ואף אחד לא מבין אותה. ענבר הרגישה רע, היא הלכה לכיוון
המכונית שלה, והכניסה את הגלשן. לא היה לה כוח יותר, היא ישבה
על המדרכה, ובכתה. ובכתה, ובכתה. היא הסתכלה על אנשים ברחוב.
בנים, בנות, כולם הסתכלו עליה, בעצם גם היא הייתה מסתכלת על
עצמה. היא ראתה בין כל החולפים רק אחד שהחזיק את עצמו בביטחון
עצמי אמיתי. ממש יפה, גבוה עם שיער שחור מאוד דחוס, גם לבוש
יפה, הוא נראה חשוב, והוא רץ מהר, הוא אפילו לא הסתכל עליה.

ענבר בכתה אפילו חזק יותר. כולם הסתכלו עליה, חוץ ממי שחשוב.
זה היה כך כל החיים, היא שנאה את זה. היא לא ידעה כמה זמן עבר
לפני שהיא ראתה אותו מרחוק עוד פעם, הוא בטח עשה סיבובים. הפעם
הוא הסתכל עליה. מרחוק הוא הסתכל רק על הפרצוף, זה בטח ישתנה.
הוא התקרב, הסתכל עליה שוב, רק לפרצוף. לא, לעיניים. זה לא
קורה הרבה. או שהוא הומו, או שהוא ממש מיוחד. זאת היא, והיא
עוד הייתה בבגד ים!

הוא עצר, לא דיבר. היא קמה, הושיטה לו יד ושניהם חייכו, בדיוק
ביחד.

ירח דבש, 4 בבוקר. הוא התעורר. הוא רצה לרוץ, הוא היה חייב
לרוץ. זה יפגע בה, אבל הוא היה חייב. היא בטח לא תשים לב, הוא
יחזור עד 5:30 בבוקר בכל מקרה.

היא הייתה על גג העולם, פתאום היא שמה לב שהוא לא שם, היא
ידעה, הוא רץ. הלב שלה כאב, היא רצתה לבכות. היא החליטה
להבליג. מותר לו, יש לו חיים פרטיים, מי שאני שאקבע, מקום שני
זה גם טוב, אצלו. אבל היא ידעה. היא המשיכה כרגיל, כרגיל.

הם ישבו על המרפסת. הנכדים אמורים להגיע עוד מעט. הבית היה
מדהים, כמו באי טרופי, עצי דקל שקיעה וים. ואז משהו השתנה אצלו
פתאום. הוא ניגש אל ענבר, נתן לה יד, וחייך.