[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איגבין כרית יעקובו
/
מתים למכירה

אל נראה מהוסס. מבטו ריחף בתנועה גלית לאורכו של המדף, מסרב
להתפס במוצר בודד, כמו חכה התועה בתוך אגם. מעבר לכתפו הגיחו
פניו של המוכר. הם קרנו מלבביות, וממשהו נוסף, נסתר, חמקמק.
"אם אדוני יגיד לי מה בדיוק הוא מחפש, אולי אוכל לעזור לו",
הוא אמר, קולו עמוק, עיניו נשטפות לרגע בזיק של חמדנות.
"אני מחפש מתנה לאשתי. ליום הנישואים העשירי שלנו", השיב אל.
"מעוניין להצית מחדש את התשוקה הישנה, הא?" שאל המוכר, טון
דיבורו קורץ. "הדבר הכי טוב שאני יכול להציע זה את עצמי.
לאדוני אין מושג כמה צבע אני מסוגל להביא למיטה אפורה".
אל לא היה משועשע. הוא לא ביקש ייעוץ, ולא הראה כל נכונות לקבל
אותו.
"אני אסתדר לבד, תודה".
"אולי אדוני מעוניין בזה?" התעלם המוכר ממשפטו האחרון של אל,
ונופף במעמד המפיות המתכתי שהחזיק בידו. הכתובית 'כי תמיד אהיה
שם בשביל לנגב לך את הדמעות' הייתה חרוטה בצידו האחד באותיות
מפוחמות ומעוותות.
"אולי היא אוהבת בלונים?" ניסה הרוכל פעם נוספת את מזלו, עם
בלון גומי שפרח מתוך ידו השנייה. 'גם כשהבלון הזה יתפוצץ האהבה
שלי תיוותר באוויר' היה כתוב עליו באותיות גומי מנופחות, בתוך
מסגרת של זיקוקי דינור.
"לא, היא לא", השיב אל יבשות.
"אני יכול להציע גם את הספל המהודר הזה", אמר הרוכל, והיד
שקודם לכן החזיקה את מעמד המפיות, סגרה כעת על ידית של ספל תה
אדמדם שעוטר במילה 'לחיינו', ובאיור מטושטש של שתי כוסיות
שמפניה נפגשות בנקישה, "או אולי את זה?" הוא המשיך, בהושיטו את
ידו השנייה קדימה, עם אבן כמעט חלקה, לבנה, שעברה כחלק מהר,
ממשהו רב ממדים הרבה יותר, עודנו ניכר בה. היה עליה שטח מגודר
לתמונה, ומתחתיו נצצו המילים "אני לא יכול לחשוב על אף אחת
אחרת".
אל משך בכתפיו. המוכר הצר את עיניו, החמדנות הלבנבנה נבלעה
מתחת לעפעפיו. "כמובן שיש את המתים..."
"המתים?"
ולפני שאל הספיק להבין את המתרחש, הוא מצא את עצמו נגרר לתוך
חדר צדדי ואפלולי שהסתתר מאחורי דלת עץ ישנה בפאתי החנות.
לאורך הקירות היו תלויות גופות חשופות, צווארן מושחל בתוך
לולאות חבל שירדו מהתקרה. להפתעתו של אל, הריח ששרר בחדר היה
נעים ומשרה רוגע, והזכיר לו את אחד הבשמים של אשתו. עיניהם של
המתים היו עצומות, אך האופן שבו כל ראש התקבע לכיוון אחר, יצר
את הרושם שהם מביטים במשהו.
"מה יש לי לעשות עם מת?" שאל אל, מבטו מטייל מצידו האחד של
החדר לצידו השני.
"מה אי אפשר לעשות עם מת?" עלץ המוכר, "אתה יכול להחליף כל
רהיט בבית באחד המתים הללו, ולקבל מראה פוסט מודרניסטי
אופנתי."
אל שקע בהרהורים, שלא הצליחו לחלחל אל תוך מבטו, שקפא על אחת
הגופות.
"אני אקח את זאת", הוא אמר ואצבע יד ימינו נורתה קדימה כמו
חץ.

היין בתוך הכוסיות זהר באורם הנוגה של הנרות. ערימה של צלחות
מלוכלכות נערמה באמצע השולחן, בין הפמוטים. הצללים שזרמו על
הקירות דמו לטירה אפלה הממריאה מעל עמק לילי. הם בעבעו בזיו
הקלוש, כאילו עומדים לקום לתחייה. שתיקה אפפה את פינת האוכל.
היא קירבה את הכוסית בזווית אל שפתיה, נותנת ליין להשפך אל תוך
גרונה. גחל מעושן של תשוקה נושנה ניצת עמוק בתוך בטנו.
"הגיע הזמן של המתנה שלך", הוא אמר.
תווי פניה התמתחו בפליאה. "אתה... קנית לי משהו?"
"תדליקי את האור."
היא התייצבה על רגליה, וניגשה אל המתג. אור חזק שטף את החדר,
מגרש את החשכה אף מפינותיו המרוחקות ביותר של החדר.
"מה..." השאלה נתקעה כאבן בגרונה. מבטה טיפס מעל לראשו של
בעלה, לאורכה של גופת הגבר שהשתלשלה מהתקרה, ידיה נפולות
בצידיה. היא הייתה מחוברת לציר מעגלי, והקיפה לאיטה את שולחן
האוכל. בפיה הייתה תחובה נורת זכוכית, שמתוכה נשפך האור.
"נו, מה את חושבת על הנברשת החדשה שלנו?" שאל אל, הבעת פניה
המופתעת של אשתו לכודה בתוך עיניו הנוצצות.
"זה... זה... נחמד. משתלב היטב עם השטיחים החדשים שקניתי בשבוע
שעבר."
הוא נעמד על רגליו, ונצמד אל אשתו מאחוריה. ידיו נפגשו מלפני
גופה. פיו פגש בצווארה שהזדקר כנגד הלחות של המגע.
"לא הכל אבוד, נכון חמודה?" גלגלו שפתיו את המילים על פני
עורה.
"לא. כלל לא."
הוא המשיך לנשק עד אשר מילותיה שלפו אותו מתוך הבבואה החמימה
שעטפה אותו, והחזירה אותו לחדר.
"תראה, זה... הוא מביט בנו." מבטו התנתק מגופה וגישש את דרכו
אל תוך עיניו של המת, שכמו ביקשו מקלט מאחורי גל האור. הן היו
פקוחות עתה. חותכות דרך האור. נעוצות בהם, במעשיהם, כמו
מאשימות אותם במשהו.
"זה מטריד אותך?" הוא יכל לחוש בחיוכה יוצר גומות על לחייה.
"זה מרגש אותי." היא הסתובבה בתוך אחיזתו, ופניהם נפגשו
בנשיקה. ידיה קראו את גבו. ירכה נחשפה מבעד לשמלתה, מדביקה
אותו לגופה חזק אף יותר. הם נפלו חבוקים על השטיח. גופותיהם
הרוטטים הבהבו. נדלקים כאשר הנורה בתוך פיו של המת פונה
לכיוונם, ודועכים אל תוך האפלה, כאשר סיבוב הציר לוקח אותה אל
הצד השני.

על מפתן הדלת עמד גבר בשנות השלושים המוקדמות לחייו. שערו היה
משוך אחורנית. זיפים טריים קישטו את סנטרו כמו דשא קצוץ. "אני
מחפש את אבי", הוא אמר.
"מי זה אביך?" היא שאלה, מנגבת את ידיה על סינרה.
הוא הציץ מעבר לכתפה, אל תוך דירתה.
"הנה הוא", הוא הכריז. היא הביטה אחורנית.
"הנברשת?" היא שאלה בפליאה.
"זה אבא שלי."
"היא... הוא מת."
"הוא לא מת. הוא פשוט אדם שקט". הוא עקף אותה, ונכנס לביתה
מבלי לחכות לאישורה. אור יום זרם לחדר מהחלונות. המת היה כבוי.
הציר שעליו נתלה החליד, ולא הסתובב עוד. הגבר ניער את הגופה
ברגליה. עיניה הזדעזעו, מזכירות בתנועתן דג גדול שנקלע למים
רדודים. העפעפיים עלו, האישונים התמקדו בגבר והפה ירק את הנורה
שהתנפצה לרסיסים לרגליה של האשה.
"א...אלי?" מלמל התלוי, קולו חורק.
"כן, אבא. זה אני. בוא. הולכים". הוא עלה על השולחן, ושחרר את
אביו מהציר המרקיב. הוא תמך בו, ושניהם ירדו מהשולחן ופנו
לכיוון הרחוב. הגבר הצעיר נבלם בידה הלחה של האשה.
"אתה לא יכול פשוט לקחת אותו", היא אמרה, "הוא היה חלק מהבית
הזה בשבע השנים האחרונות."
"הוא לא שייך לפה", השיב הגבר, השתחרר ממגעה של האשה ויצא עם
אביו מהדירה.
"דווקא כן", היא סיננה מבין שיניה, דמעות מבריקות בעיניה,
"עכשיו אצטרך לקנות גם שטיחים חדשים..."

הם נכנסו לדירתם, והתקדמו דרך המסדרון אל תוך חדר המגורים.
הגבר הצעיר לחץ על מתג האור, אך רק מחצית מהסלון הואר כתוצאה
מכך. המבוגר, עיניו כבדות, שיבה זרוקה בשיערו, גבו שפוף וגרונו
מעובה בנשימה כבדה, העביר את מבטו לאורך החדר, מתוודע מחדש אל
הפריטים שהיו תחובים עמוק בתוך תת-תודעתו.
"תודה בן", הוא מלמל אז.
"אין בעד מה, אבא. חיינו היו עלטה מתמשכת בלעדיך. כמו שאתה
רואה אף אחד לא תפס את מקומך בזמן שנעדרת", ובזאת הוא שלח
מעלה, לעברו של כבל מתכת עקמומי שבקע מתוך התקרה. אחר כך שלף
נורה מכיסו. "אתה יכול לחזור למקום שאליו אתה שייך".
האב עלה על כסא, והחדיר את כבל המתכת בין שערותיו החיוורות
הארוכות. אזי החדיר את הנורה בין שתי שורות שיניו, נותן לכאב
המוכר למלא את פיו.
אור פשט גם בחלקו השני של חדר המגורים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני פשוט בחדר
המתנה

מחוץ לזמן


ההיפראקטיבית
פסיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/8/05 18:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איגבין כרית יעקובו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה