"שלום, הגעתי לאברבנל?" "כן," ענתה הנציגה.
התקשרתי לאברבנל בגלל בעיה קטנה שלי.
פשוט לפני כמה שבועות אחותי הגדולה קצת התעצבנה ומרוב כעס זרקה
כמה כלי חרסינה שאני שומרת לאירוע מיוחד.
ממש אהבתי את הכלים האלה, קיבלתי אותם מחברה טובה שהייתה אתי
מכיתה ו` ביחד.
אז סיפרתי לנציגה הכל בנשימה אחת כי לא היה לי מצב רוח לבזבז
הרבה כסף על שיחות למוסד לחולי נפש.
ואז העבירו אותי שוב ושוב לכמה נציגים ומנהלים, בסופו של דבר
הועברתי לאיש נורא נחמד שהבטיח כי אחותי תוכל לעבור ראיון בכדי
לבדוק אם היא אכן מתאימה למוסד הנכבד.
אני לא רואה זאת אחרת, אחותי באמת משוגעת.
פעם היא טענה שפינגווינים הולידו אותה והייתה תקופה שניסתה
לעוף, תנו לי לומר לכם שבזכות התקופה המיוחדת הזו היא שברה שתי
צלעות, מתחה שריר, שברה ציפורן וההחלקה שלה נהרסה, זו הייתה
טראומה לכל המשפחה.
אני לא חושבת שהיא מהווה סיכון לציבור כולו, רק לי ולעצמה.
פינגווינים לא כל כך מסוכנים.
אחותי בת 44 ואין לה ילדים ואין לה בעל.
היא לבדה בעולם הזה, יש לה רק אותי ואת זה כבר בקושי אפשר
להבטיח כי היא מפחידה אותי.
אני האחות המאומצת, האאוטסיידרית, הביאו אותי כשהייתי בת 15,
כבר עברו עשר וחצי שנים.
חשבתי שאני אשתגע ראשונה, טעיתי.
זה נחמד שיש מישהו מוזר יותר ממני בבית. אז זה לא הכי נחמד
כשזו אחותי שאני דווקא אוהבת, אבל האהבה שלי אליה מתקיימת  על
בסיס תנאים כמו שיש במלחמות.
אני נרתעת ממנה, היא ממש מפחידה.
יום אחד היא תטגן אותי עם אננסים מצופים בקצפת ותפזר גם אבקת
סוכר צמחונית מסביב.
באמת, היא קראה מתכון כזה לפני כמה ימים במגזין.
בזמן שהיא קראה הצצתי, וראיתי את המבט הזה שלה, זה כמו חיה
מורעבת עם רעיון אדיר למנה ראשונה.
אני חושבת שאני נכללת במנה, במקום עוף הודו.
בעוד שבוע יהיה את הראיון, מעניין  אותי רק איך אני אגרום לה
להתייצב.
היא יכולה להיות נורא עקשנית כשהיא רוצה.
יש לי הרגשה שבשבוע הבא יהיה לה רצון עז להתעקש.
זו תהיה עבודה קשה.
אני צריכה לאגור כוחות, חזרתי לקורס היוגה שלי.
פרשתי ממנו מלכתחילה בגלל רומן שהיה לי עם המדריך, הוא מבוגר
ממני בהרבה אך עדיין הוקסמתי ממנו.
הבעיה היחידה היא שהוא היה נשוי ואפילו עם ילדים.
אז הייתי צריכה לפרוש מהקורס, זה חבל כי הייתי טובה בזה.
עכשיו אני עושה את הקורס בעיר רחוקה יותר, זה קצת מסובך לי,
העניין עם האוטובוסים כי אין לי מכונית, גם לאחותי אין.
אבל פעם הייתה לנו מכונית, שלחתי את אחותי למכולת עם המכונית,
טעות איומה גיליתי.
אפשר לומר שהשגתי את הפרמזן והחלב שרציתי, אבל המכונית כבר
הייתה היסטוריה.
אני לא יודעת איך אני נקלעת למצבים המטורפים האלה, מה הבעיה
לנסוע למכולת? תמיד היא מסבכת הכל, אפילו במכתבים, מכתבים שהיא
שולחת לחברים בהודו, הי תמיד מסתבכת עם הנקודות, יש לה מין
מנהג כזה, לאחר כל מילה לשים נקודה. כאילו כל מילה היא משפט.
אז אם היא שוכחת לשים נקודה אחרי מילה מסוימת היא פשוט נהיית
אחוזת דיבוק ושוב מעיפה חפצים, פעם אלו היו חפצים רכים, כך היא
התחילה, בקטנים, לאט לאט זה עבר לחפצים שהם לא רכים ולא קשים,
הא גם התדרדרה למצב שהיא זורקת חפצים שהם לא דוממים במיוחד,
הארנבת שלה, סאלי, חבל לי על המוות הטרגי של סאלי, היא הייתה
ארנבת נחמדה.
ועכשיו כלי חרסינה.
מה יקרה אתה בסוף? אם היא תהיה במוסד הזה אני אשאר לבד.
אין לי בן זוג, הפעם האחרונה שהייתי באיזושהי מערכת יחסים
הייתה עם המדריך ליוגה שלי אבל כפי שהבנתי זה נגמר.
כל הדרך לשם היא התלוננה, נמאס לי לשמוע אותה מייללת, כל נסיעה
זה ככה, כשהיינו קטנות היא בכתה כי נגמרה לה הבמבה ואחרי זה
כשנסענו בכיוון השני בכדי להשיג לה עוד במבה היא התלוננה
שהבמבה לא טרייה, כזו מפונקת לפעמים, אני אחנוק אותה.
הגענו לבניין גדול בצבע לבן, הייתי מצפה שתהיה קצת אווירה
אופטימית, לא פלא שחולי נפש לא יוצאים משם לעתים קרובות,
הסביבה מדכאת אותם עוד יותר.
השומר בדק לנו את התיקים והדריך אותנו עד לכניסתנו לבניין
עצמו.
מבפנים הכל היה כל כך מושקע, חיוור אומנם אך  רואים כי הרבה
כסף הוטל על המקרה, רצפה יוקרתית ושטיחים מיובאים.
חיכינו רבע שעה בתור, ישבו שם בעיקר גברים, כנראה שזכרים נוטים
להיות מוטרפים יותר מאשר נשים, טוב זו סתם הנחה טיפשית שלי.
היה שם אחד שכל הזמן גלגל עיניים והיה אחד שהתנדנד מצד לצד שוב
ושוב ושוב, היה עוד אחד שחיטט באפו ואחר לידו צחקק בגלל הזה
שחיטט באפו, בעיקרון אפשר לומר שהם התנהגו כמו ילדים קטנים.
אני כבר לא בטוחה שהייתי רוצה לשלוח את אחותי למקום הזה, שתחיה
בסביבת אנשים שכאלו.
בסופו של דבר ניגשנו למשרד המנהל.
המנהל היה איש נמוך קומה, חצי מעוות חצי סימפטי, הוא פנה אלינו
"שלום, את בוודאי זו עם האחות, נכון? כנסו, שבו, תתמקמו, להביא
קפה? עוגה?" הוא היה נורא נחמד, כמו בטלפון אבל הריח שלו? לא
היה נחמד...
התחלתי לספר הכל, כל מה שחשבתי עליה, על אחותי, על הכלים שלי,
על הנסיעות, על מקרה אחד שקרה בזמן שהתקלחתי והיא חיבלה שם
בצינורות של המקלחת והמים היו ממש רותחים, אפילו יש לי צלקת,
סיפרתי לו הכל.
הוא המהם ועצר לרגע, כאילו חשב על עונש ספציפי, כמו תלייה פלוס
אלקטרודות חשמל מינוס מקלחת חמה לפני. פשוט אכזרי.
בעיקרון השיחה ארכה כרבע שעה אני חושבת, היא ישבה שם כמו בטטה
בכורסה, לא זזה לא מצמצה, רק חייכה את החיוך האווילי שלה
ושתקה.
אבל למה רק הפעם היא התנהגה כך? למה אף פעם לא? תמיד שומעים
צפצופים חדים מכיוונה.
המנהל רצה לדבר אתי לבד.
הוא טען לי שיש לעשות אבחון עם כמה פסיכולוגים ידועים, הוא כבר
ארגן הכל.
במהלך השבועות האחרונות היא הלכה לאבחונים.
אתמול התקשרו אליי מאברבנל, המנהל דיבר, הוא אמר שאני צריכה
להתייצב היום בבוקר.
נסעתי שם, באוטובוס, בגשם הכבד הזה והתיישבתי ליד איזה אחד
בגילי בערך, הסריח מסיגריות.
הוא ניסה להתחיל אתי, חשב שיקבל זיון, הוא טעה.
התחמקתי ממנו איכשהו, הלכתי נורא מהר ובסוף הגעתי למשרד של
המנהל.
נכנסתי למשרד והוא חיכה לי עם סיגר בפה.
"שלום גברת, אני אתחיל ישר ולעניין, אחותך? לא מתאימה לכאן,
אפשר לומר שהיא לא קשורה לשום מחלה כרונית פסיכיאטרית, העצה
היחידה שאני יכול לתת לך היא שתדברי איתה, משהו מפריע לה שקשור
בך."
טוב, הלכתי משם לגמרי כועסת, מה פתאום בי??? אני זו שמטפלת בה
ועוזרת לה.
הגעתי הביתה ומצאתי אותה ישנה במיטה שלי מחזיקה את אלבום
התמונות עם התמונות מגיל 18.
"היי, תתעוררי, אני פה," לחשתי.
"אוי, איפה היית? חיכיתי לך," היא ענתה.
"את לא משוגעת," אמרתי
היא גיחכה. "מה? לא מה?"
"לא משוגעת," חזרתי.
הסברתי לה שאני אמורה לדבר איתה.
דיברנו איזו שעה על כל מה שמפריע לה.
היא סיפרה לי שהיא מתגעגעת לימים שבהם היינו עורכות תחרות
אוכל, ולחבר שהיה לה שכבר התחתן מזמן.
אני חושבת שהיא רק רצתה לבלות קצת אתי, במיוחד כשהיא מובטלת
ועייפה.
באותו הלילה ישנו באותה מיטה והיה די נחמד להעביר רכילויות על
משה ושושנה השכנים.
לא ידעתי שהיא חושדת ברצח האח של משה.
לא ידעתי שמתחשק לה לצאת לטייל ביוון.
לא ידעתי עד כמה אני חשובה לה.
כל מה שידעתי זה שאני רוצה לבלות איתה עוד כי היא אחותי.
למחרת ארגנתי לה עבודה במשרה חלקית אצלי במשרד.
עברו כמה שבועות וערכתי לה מסיבה כדי לחגוג את היותה מנהלת
מחלקה.

הכל כבר שונה אצלי ואצל אחותי, מאז אותו היום שדיברנו שתינו
מרגישות הרבה יותר טוב, אפשר לומר שעכשיו גם אני וגם היא האחות
השפויה.