בדלי סיגריה, שנאה חיוורת,
ורוח דמדומים, תלולית עפר.
האם תתעה בצל, עלמה עיוורת,
הנעל ונרד שבילי ההר.

וריח בוכיות, כורעות רגליים,
ומחכות לציפורים מעל.
ובאותו היום, כיפת שמיים,
תישא עינייה אל פרחי הטל.

פזמון:
זו לא אותה המנגינה שאז ניגנו,
ובטח לא אותם שירים שנעלמו.
דורות חלפו והשמשות שלנו,
לבטח כבר אותנו שכחו.

כמהה נפשי אל נהרות, אל הכנרת,
ורוח דמדומים נשאה אותי רחוק.
וכשנפלו פניי אליך, המולדת,
כך בערבות היום למדתי לשתוק.

ובין חומות סלעים פרועים, וים של מלח,
ובמלכות של נשמה שנעלמה.
חולמת על אותו היום בדמות של פרח,
אשר חלם את חלומי באדמה.

פזמון:
זו לא אותה המנגינה שאז ניגנו,
ובטח לא אותם שירים שנעלמו.
דורות חלפו והשמשות שלנו,
לבטח כבר אותנו שכחו.