שירה ישבה מול הטלויזיה עם שקית קורנפלקס ובעודה בולסת ומהרהרת
על הדיאטה ששוב נשברה עקב תסכול הבדידות היא לפתע שמעה צליל לא
מוכר בוקע מהמכשיר הסלולרי שלה. "התקבלה הודעה חדשה". בחוסר
חשק ואדישות היא ניגשה לפלאפון וראתה...
"אני מתגעגע לדבר איתך".
ישר בלי לחשוב לרגע היא שלחה "מי זה???" וחיכתה בעצבים לקבלת
התשובה שבטוח עוד תפתיע אותה. הצליל חזר, ועוד הודעה, "זה אני
נאסר... המורה".
זכרונות מהעבר התחילו להתרוצץ בראשה של שירה, למה לעזאזל הוא
חזר לחיי?! הרי לפני יומיים כשהייתי במכללה אמיר סיפר שנאסר,
במזל טוב, מתחתן החודש. אמיר היה מכר של שירה מהמכללה, אך מעבר
לשלום פה ולהתראות שם לא באמת היה ביניהם שום דבר. מחשבותיה
נדדו בעודה אוחזת במכשיר... שיט, מה אני אגיב? לאחר התחלות
ומחיקות בסוף רשמה
"מה אתה רוצה ממני? אתה שבוע הבא מתחתן, לא?" וישר התחרטה
ששלחה את זה, הרי מה זה חשוב אם הוא מתחתן... או שזה חשוב?...
באופן לא מפתיע ומפתיע התגובה מיהרה לבוא
"מה זה קשור אלייך ואליי?" שירה חייכה חיוך קל בלתי נשלט בזוית
הפה והחליטה לשחק איתו קצת, בשביל השעשוע, הרי לא היה לה משהו
יותר טוב לעשות עד הזמן שבו תתעייף מלעשות בעצם כלום.
"מה קרה שנזכרת בי שוב?" שירה זירזה אצבעותיה למשימה.
"מה את חושבת עליי?" נאסר התחמק, טוב, עכשיו צריך להעלות לו
קצת את האגו, שירה חשבה ורשמה בזהירות.
"אממ... מרשים". נאסר לא ממש הבין ורצה לדעת יותר פרטים.
"מה זאת אומרת מרשים? מה בדיוק את חושבת עליי?"
משם התגלגלה "השיחה המלאכותית" המוזרה הזו לסקס, לאלכוהול
ולפגישה ביניהם. שירה השתעשעה עם המחשבות האלו שנזרקו לה בראש
כמו כדורי טניס עד שנרדמה עם אותו החיוך הלא רצוני בזוית הפה.

שירה אוהבת התעוררות טבעית, בלי שעון, בלי אמא שמעירה, אם
השכנים עושים רעש מלמעלה אז זה קצת מרגיז אבל אי אפשר לעשות
שום דבר כבר בקשר לזה. בשעות המאוחרות של הצהרים היא קילפה את
עצמה מהמיטה בתחושת ניצחון: יש מישהו שחושב עלי, שהקדיש לי
אתמול שעות של התכתבות אמיתית-לא אמיתית. כאילו התפוגגה ממנה
תחושת הבדידות ששררה עליה כל אותם החודשים האחרונים. אחרי עשר
דקות בערך של מאבק פנימי, האם ללכת לצחצח שינים או ישר להדליק
את סיגרית הבוקר המיוחלת, נשמע צלצול, זה נאסר מתקשר, לא ייתכן
שהוא רציני וממש רוצה משהו ממני, חשבה, אולי הוא רוצה רק סקס
וגם אם לא שיילך לחפש מישהי אחרת, מה קשור עכשיו? והוא גם ערבי
וגם מאורס ועוד שנייה הוא מתחתן... מה אני צריכה את זה?
המחשבות החלו להסתבך במוחה, עד שהצלצול הפסיק, במשך אותו יום
נאסר לא הפסיק להתקשר ולשלוח הודעות. שירה אהבה את זה שמישהו
רודף אחריה, התגעגעה לתשומת הלב המורעפת עליה עכשיו, אבל
בהתחשב בעבר ובמה שהוא העדיפה לנסות ולקטוע את המחשבות האלו.

כל אותו הלילה שירה התהפכה מצד לצד, המחשבות סרבו להעלם
ולהשתתק ורק קולות של פחד ושל תקווה מעורבבים לא נתנו לשירה
להירדם. ביום שלאחר מכן היא כבר נשברה וענתה. היא היתה חייבת
להשתיק את קולות חוסר הוודאות שהרעישו בה. אותה השיחה הייתה
טעונה בכעס שלו ומבולבלת מהבלבול שלה ובסופה היא אמרה לו שהיא
תחשוב על להיפגש איתו, אבל המחשבות המבולבלות ושאלות הספק
עדיין המשיכו להסתבך אלו באלו ברחשי לבה.

"את לא נורמאלית!!!" צעקה אמה של שירה, "מה את חושבת
לעצמך?!... אל תכניסי את עצמך לתוך השטות הזאת!" ושירה רק ישבה
שם והתחרטה שבכלל אמרה משהו על נאסר לאמה, הרי היא מספרת לה
הכל.
מאז שאביה של שירה עזב כשעוד היתה קטנה היחסים שלה ושל אמה
נהיו שונים מכל  יחסי אמא ובת ששירה עוד הכירה מחברותיה, ובזמן
שהמשיכה אמה לצעוק עליה "שלא תעזי!!! את שומעת אותי?!"
שירה רק התחילה לחשב את הבעיות בקשר עם נאסר ואיך פותרים אותן.
דווקא ממנה קיוויתי לקבל עידוד, חשבה בכעס, רק כי הוא ערבי...
"הוא ערבי!!!! מה את חושבת?!" הצעקות לא הפסיקו, אבל שירה כבר
היתה מנותקת משם לחלוטין, טוב, אני לבד בזה, הבינה, אבל ההבנה
הזאת לא שינתה כלום, היא כבר החליטה...

בשיחה שלאחר מכן הם כבר קבעו להפגש. בעוד צעקותיה של אמה
מהדהדות לה בראש, החליטה שירה לא לגלות את כתובת מגוריה לנאסר,
וקבעו להיפגש עוד באותו היום במכללה, מקום ששניהם מכירים
היטב.

שירה התיישבה במכונית של נאסר והלב שלה פרפר כמו שלא פרפר הרבה
זמן. המבטים התכופים שלו לכיוונה הראו לה שהוא לחוץ וחסר נחת,
והיא מצדה השתעשעה עם המחשבה הזאת בראש שלה.

בבירה הרביעית שירה התחילה לפלוט דברים שידעה שתתחרט עליהם, הם
העלו זכרונות מהעבר על איך שהייתה בוחנת אותו מכל הכיוונים
לכשהיה מסתובב ללוח ועל איך שחשבה שהוא נראה טוב, ושלמרות
שהיתה עם יונתן באותה התקופה מחשבותיה נדדו בשיעורים של נאסר.
הוא מצידו הביע תמיהה למה היא סרבה להפגש איתו אחרי השיעורים.
השיחה זרמה, השעה התאחרה, הגיע הזמן ללכת, אבל לאן?

הם נכנסו למכונית, בתנועה אחידה ומהירה שניהם התקרבו ובלעו אחד
את השניה, ולהיפך, לנשיקה המיוחלת, התשוקה בערה, החום עלה,
משהו בגרון עלה... "אני לא מרגישה טוב", שירה קטעה את הרגע
וברחה החוצה להקיא. נאסר רץ אחריה, החזיק לה את השער, הגיש לה
טישו, ליטף לה את הגב ואמר שהכל יהיה בסדר. המחשבה שלה עוד לא
היתה צלולה אבל הצליחה לרמוז לו שיקח אותה הביתה מהר לפני
שיקרו עוד דברים שהיא לא רוצה או כן רוצה שיקרו. ביציאה מהרכב,
עדיין מתביישת ממה שקרה ומכל עניין ההקאה הזאת הסתובבה שירה
להיפרד. נאסר הדביק את שפתיו לשפתיה בנשיקה חושנית אחרונה
להיום. ניפגש עוד פעם, חשב לעצמו בשמחה. שירה יצאה מהרכב. ישר
כשנשכבה במיטתה נרדמה.

היא התעוררה למחרת עם הנגאובר שדופק בראש, או אולי זה המחשבות
על נאסר? על אתמול? ורצון עז לראותו שוב חלחל לה במורד הוושט,
איפה שמרגישים את הפגישות הראשונות ביום שאחרי. כשהתקשר השיחה
הייתה די קרירה, והמחשבות לא הפסיקו...
באותו השבוע כבר היתה את הפגישה השניה, ההרגשה הזאת החמה בוושט
ובכל האיברים הפנימיים רק התחזקה אצל שירה, הפרפרים לא הפסיקו
להתעופף אצלה בבטן. היה נראה לה שההרגשה אצל נאסר זהה. הנשיקות
התחממו יותר והנגיעות הרעידו אותה מבפנים. שירה רק עצרה את
עצמה מלהתנפל עליו, לקרוע לו את החולצה ולפתוח לו את הכפתורים
במכנסיים, למרות שפנטזה את זה במהלך כל אותו הערב. הם קבעו
להיפגש למחרת.

למחרת הנגיעות רק התחממו, הידיים גלשו למקומות חמים ומוסתרים,
הנשיקות היו תשוקתיות וההרגשה הזאת של ההורמונים הגועשים
התחזקה בשניהם. נאסר הבין באותו היום כי לשירה יש יותר נסיון
ממה שציפה, למרות שהיא צעירה ממנו בשמונה שנים. שירה באותו
היום הבינה דברים אחרים, היא הרגישה משהו, נצנוץ בלב, היא פחדה
מזה כל כך אז שמרה את זה בסתר. אחרי הכל, הוא מאורס, הוא
מבוגר, הוא ערבי...

נאסר כבר לא התקשר כמו בעבר, בשעות הצהרים, ושירה רק ניסתה
להתרכז בפרויקט הגמר שלה בלימודים. זהו הדבר היחיד שעומד בינה
ובין תעודת התואר המיוחלת, רק עוד חודש ההגשה, רק עוד חודש,
איך אני עושה את זה כשהראש שלי מלא מאיך שהוא הריח, איך שהוא
נישק ואיך שהיד שלו ליטפה? איך? חשבה לעצמה שירה בחוסר שקט
אופייני. הפנטזיה שלה היתה שמורה עוד במעמקי לבה, איך זה יהיה
לשכב איתו? להרגיש אותו בתוכה? להסדיר את הנשימות שיתאימו אחת
לשניה? איך?

הם קבעו להפגש בבית הארחה, כי הקשר ביניהם היה סוד מאוד שמור.
הוא מאורס, היא תלמידה במכללה, היא יהודייה, הוא ערבי
מוסלמי...
שירה התלבשה יפה, הרי חיכתה לרגע הזה מאז שראתה אותו לראשונה.
היא שמה את החוטיני החדש שלה שידעה שישגע אותו והתיזה על עצמה
את הבושם האהוב. בזמן הנסיעה היא העבירה לעצמה את התסריטים
האפשריים למחר, איך תתעלם משיחותיו ואיך תוכל סוף כל סוף
להשקיע קצת זמן בפרויקט הגמר שמעיק על מחשבתה, אך עדיין הבטן
התרגשה, הרי הם הולכים לשכב היום, הפנטזיה עוד היתה בעיצומה.

באותו היום שירה הבינה שיש בעיה עם פנטזיות, שהן לא מתממשות
לגמרי עד הסוף. כשנכנסו שניהם לחדר היתה קצת מבוכה, לקח קצת
זמן עד שהתחילו הידיים לרצד, שלה על גופו ושלו על גופה, נוגעות
לא נוגעות, מתפוצצים מתשוקה, אבל גם קצת מפחדים ממה שעוד מוסתר
ולא נודע... גישושים גישושים, כניסה מהירה, שירה לא גמרה,
כמובן שהיא לא אמרה לו מילה, אחרי הכל זאת עדיין פעם ראשונה,
בכללי... היא ממש נהנתה.

כששכבו בפעם השנייה באותו בית הארחה הם הרגישו את העוצמה של
התשוקה שלהם אחד לשנייה. הלב של שירה פרפר בחוסר רצון למראה
נאסר, הדם בעבע ברתיחה, לא היה קטע מבוכה, היתה מטרה לכל
הפגישה הזאת. נאסר ישר התפשט עד לתחתוניו והשתחל מתחת לשמיכה,
הוא הביט בשירה שעוד עמדה בכניסה של החדר עם בקבוק בירה שעכשיו
קנה לה בקבלה. העיניים שלו אמרו לשירה את הכל, כאילו הם עברו
משלב הדיבור הפיסי לשלב הדיבור הנפשי. "בואי אליי", לחש לה
בעיניו והיא במבט מפתה צייתה לפקודה ונשכבה לצידו, דואגת שהיא
נוגעת בו מספיק. באותו לילה היא גמרה כמו שלא גמרה כבר תשעה
חודשים, מאז שנפרדה מיונתן וישב מעליה ענן הבדידות. כששירה קמה
מעל נאסר גילו שהקונדום נעלם...
שירה קפצה והם התחילו לחפש אותו, כאילו היה שווה את החיים שלו
ושלה ביחד. אחרי התרוצצות ממושכת היא נזכרה שכבר קרה לה
שהקונדום נשאר פעם בתוכה, אז היא דחפה אצבע לעצמה ולא מצאה
אותו. אז בלית ברירה, היא ביקשה ממנו שיעשה את זה. אחרי שמצא
אותו הוא אמר לה בקול עדין שהיא חייבת לקחת את הגלולה של אחרי,
היא הנהנה עם הראש ורצתה לקבור את עצמה מתחת לאדמה...

יום אחרי שירה בלעה את הגלולה והסתכלה על הפרוייקט הלא גמור,
אז הבינה שזה לא יכול להמשך, אם היא תמשיך להפגש איתו היא
עלולה להתאהב בו, והוא מצידו מתחתן בעוד פחות מחודש... המחשבות
המשיכו לקשור קשרים במעברי מוחה של שירה. מה לעשות? מה לעשות?
אחרי לילה שלם של תהיות ומחשבות החליטה שירה להמשיך להתעלם,
כמו שפנטזה עוד בדרך לפגישה הראשונה, לפחות רק עוד כמה ימים,
עד שתחליט מה לעשות.

באותו השבוע שירה קיבלה הודעה מאמיר מהמכללה, שבה הזמין אותה
לצאת איתו אחרי השיעור. מה?! חשבה, והמחשבות החלו במרתון משל
עצמן, אמיר הוא חבר של נאסר, אולי נאסר סיפר לו? מה הוא חשב
לעצמו? שהוא השכיב אותי בכזאת קלות אז גם אמיר יצליח? אוי
אלוהים! אבל אולי הוא לא אמר כלום וזה רק הראש שלי?... אבל מה
קשור אני ואמיר?... אין, הוא בטוח אמר לו, בטוח! אחרי שענתה
תשובה שלילית לאמיר בנוגע לפגישה אחרי השיעור הוא מהר התקשר
להתנצל.
"לא התכוונתי לשלוח את ההודעה אלייך", תירץ.
באמממממת, חשבה לעצמה שירה, כמה פעמים כל אחד מאיתנו אומר את
התירוץ הזה, הוא לא יכל להמציא משהו יותר טוב? מילא אם הוא לא
היה רושם את השם שלי בתחילת ההודעה זה עוד היה תירוץ אמין...
מחנק התחיל לעלות מגרונה, גוש גדול של בדידות שחוזר לרבוץ. זה
נאסר אמר לו, ברור... וכל המילים היפות שהוא אמר, הן היו סתם,
הכוונות שלו היו למטרה אחת, ואחת בלבד. שירה רצה לשטוף את
הפנים, היא עוד האמינה שאם תעשה את זה אז הגוש שבגרון לא ימשיך
לעלות לה הלאה לעיניים.

באותו היום קיבלה גם הודעה מנאסר "זה היחס שמגיע לי אחרי הכל?"

כן! חשבה לעצמה בבהירות, התחיל בהודעה ונגמר בהודעה, ואסור
להקדיש לזה יותר מחשבה. שירה ידעה במעמקי לבה שאם הפעם תתפתה
ותענה לנאסר, אז כמו בלילה הראשון ש"דיברו", זה רק יגרור אותו
להמשיך עם הקשר השקרי הזה שביניהם.