מרחפת לי שניה באוויר

רגליים מורמות מהקרקע נישאות אל על.

ידיים פרושות לצדדים

לב דופק בצורה קבועה

אך קצת נרגשת...

ראש גאה ניצב ישר

מסתכל, בוחן

בוטח.



אני מרגישה שאני תלויה בין שמים לארץ...



אני מתנדנדת על חוטים בלתי נראים

שרק אני יכולה לראות.

ואני כבולה וצועקת.

אנשים עוברים ולא מבינים

לא רואים

לא באמת מקשיבים.



אני מרגישה שאני תקועה במקום.

ולא משנה כמה אלך, אברח, ארוץ

אחזור לאותה נקודה

כאילו אני סובבת את אותה הכיכר

כיכר הדמעות הפרטית שלי.



אני מרגישה שאני נוזלת

כמו מים

או כמו חמאה מומסת

טיפה אחר טיפה

לפעמים גם שתיים ביחד.

נוזלות...

מן השולחן אל הריצפה.

מתנפצות...



רסיסים שבורים של מים. אולי זה מה שנותר ממני.


אולי באמת.



אולי אני מים, רק

מים בתור הים

מתנפצים על השובר עם כל גל, עם כל

משב קטן של רוח.



ואולי אני מים בתוך בריכה גדולה

מזוהמים, מסריחים, מגעילים

אך למראית עין מושלמים, נקיים.



רק למראית עין...



אולי אני מים שזורמים בנחל קטן

מלטפים חלוקי נחל עם כל סיבוב נוסף שעושים

בקרוסלה האינסופית של החיים.



ואולי אני מפל.

טיפה אחת שנופלת, ללא סוף, תהום

בור ללא תחתית.




לפעמים אני מרגישה כאילו אני אוויר

אנשים עוברים לידי, חיים אותי

נושמים אותי

לוקחים ממני חמצן, יורקים את הפחמן הדו-חמצני

מזהמים אותי



והנה, הולכים להם שוב לדרכם.



לפעמים אני מרגישה כאילו אני סופה

סופה גדולה ועצומה, שאפילו נוצה לא יכולה להזיז.



"יש בך הרבה"

אני לא באמת רואה את זה

או מרגישה את זה

או חיה את זה.



אז מה הטעם?



מה הטעם בעצם?




והנה הרגליים שבות לקרקע

בחבטה עצומה וכואבת

רגל אחת נשברת.

וחבלות על כל הפנים

סימנים כחולים על הזרועות

שריטות, מענפי העצים שעברתי בדרך

במעופי אז, כשעוד היו לי כנפיים.



ראש נשאר מורם מעלה

מסתכל גאה



אך לב, כבר אין לי.