פעם, ביער קטן ונידח,

בו העצים צמחו עקום והפרחים גדלו ללא ריח,

היה לו מחסן עודפים.

במחסן העודפים ישבו על מדפים כל הילדים - שאותם לא רצו.

ושם היא היתה. ילדה קטנה, סוג ב'.

לא הכי יפה, לא הכי חכמה, לא הכי שמחה, לא הכי עצובה.

אף פעם לא לגמרי צוחקת, אף פעם לא לגמרי בוכה.

אף פעם לא לגמרי רוקדת, אף פעם לא לגמרי מתאבדת.

ילדה סוג ב'.

יום אחד הגיעה לחנות ילדה אחרת. ילדה מושלמת ויפה.

ילדה סוג א', ללא עוררין.

הילדה המושלמת הסתכלה קצת בחנות.

אף אחד לא הבין מה היא עושה שם.

הילדה המושלמת לא הרגישה יפה. לא הרגישה טובה מספיק.

אז היא חיפשה משהו, או מישהו, שכשיהיה לידה - היא תבלוט, היא
תפרח.

ואז היא ראתה אותה. ילדה סוג ב'.

כמעט יפה כמוה, אבל לא.

כמעט חכמה כמוה, אבל רק כמעט.

כמעט מושלמת כמוה, אבל בעלת פגמים.

הילדה המושלמת חייכה וצחקה. היא מצאה את הבובה שלה.

מיהרה היא לקופה ביחד עם הצעצוע החדש שלה, ושילמה לקופאי בכסף
מושי-מושלם.

לקחה שקית מהקופה (עם כמה חורים) ושמה בה את בובתה החדשה.

באותו יום ירדה הילדה המושלמת לשחק עם הבובה בגינה.

היא נהנתה כמו שלא נהנתה מעולם.

שיחקו וצחקו הן שתיהן עד רדת הלילה.

וכך, היה זה בכל יום.

הכינו יחדיו שיעורים, למדו למבחנים

יצאו למועדונים, והכל היה טוב ויפה.

אבל ביום אחד שירדו לשחק כהרגלם - הכל השתנה.

הגיעו הם.

כל אותם האנשים שניסתה המושלמת להרשים.

אמרו הם שלום למושלמת והתכוונו להמשיך

עד שעיניהם נתקעו על הבובה החדשה.

הבובה חייכה, עשתה שלום.

הילדים צחקו.

המושלמת צחקה גם.

"מה את עושה עם הליכלוך הזה?" שאלו הילדים.

"אני?" אמרה המושלמת - "אני אההה..."

"את משחקת איתה? היא דפוקה ומכוערת...."

המושלמת התחילה לגמגם.

"אה... היא סתם. מצאתי אותה פה"

הבובה הסתכלה בעיניה של המושלמת, לא מאמינה.

היתה היא פותחת את הפה, אבל אומץ, לא היה לה.

"אההה... היא לא שלך?" שאלו הילדים.

"נראה לכם? תראו איזה דפוקה היא!" אמרה המושלמת  והרימה את
בובתה גבוה באוויר.

כל הילדים צחקו בקול גדול על הבובה. על הילדה. סוג ב'.

וכשהושיטו יד למושלמת - אחזה היא בידם

קמה

והלכה.

והבובה נשארה שם על החול, ליד הנדנדה.

לא ידעה מה לעשות.

עבר יום, עבר שבוע. עבר גם חודש.

והילדה המושלמת לא שבה לגינה.

עד שיום אחד ראתה אותה הבובה, יושבת על הספסל

הספסל שממש מולה

יושבת ובוכה.

הילדה הבחינה בבותה הישנה ומיהרה אליה

אחזה אותה בשתי ידיים וחיבקה אותה, סירבה לעוזבה.

היא הסתכלה עליה מקרוב

וטיפה היתה עליה, טיפה שחורה.

הילדה לא הבינה.

והנה, עוד טיפה הופיעה, כך, מלמעלה, ממנה.

הבובה הוציאה מכיסה מראה קטנה וקצת שבורה והושיטה לילדה
המושלמת.

כשזו הסתכלה במראה היא צרחה.

האיפור מהעיניים נזל ולחייה היו שחורות

האודם גם הוא נזל, ושפתיה לא היו עוד אדומות

והצבע מהפנים התקלף - מותיר מתחתיו פנים לבנות חסרות הבעה.

"אבל עכשיו אני מכוערת" אמרה הילדה המושלמת

ואז הסתכלה על הבובה והוסיפה "מכוערת ממש כמוך".

הבובה לא הסכימה להישאר אחרי זה.

אז את רגליה הדפוקות לקחה והלכה משם.

"חכי! לאן את הולכת?" צעקה הילדה המושלמת

אבל הבובה - לא הסתובבה. לא ענתה.

רק עצרה, מופנית גב, וירקה לצידה.

והמשיכה ללכת, שרה שיר שנתקע בראשה.

I'm on the outside

I'm looking in

I can see through you

See your true colors

Cause inside you're ugly

Ugly like me....