שרון הביטה ממרחק בתחנה, היא הבחינה באוטבוס מגיע לו לאיטו
אליה והחלה בריצה לכיוון.
מנופפת בידיה, והתיק שהביאה לא מכבר מהודו מתנופף על צווארה
הלבן.
היא עלתה מתנשפת לאוטבוס נתנה חיוך כובש ומתנצל והנהג הושיט לה
את העודף.
שרון חזרה לא מזמן מהודו ומאז שחזרה עדיין לא התחילה לעבוד.
היא הבטיחה לרועי שהיא תחזור לשם להודו ותצטרף אליו להמשך
הטיול - בשביל זה צריך כסף היא ידעה.
היום היא היתה בראיון עבודה אצל מייקל, מייקל הוא עורך דין
מאוד מצליח, לפני שהיא הגיעה לראיון היא בישמה עצמה, התאפרה
ופתחה את הכפתור העליון בחולצה.
ובזמן הראיון היא ראתה שמייקל מביט בה, בוחן את גופה - היא
חייכה היא ידעה שהעבודה מונחת אצלה בכיס. שרון תמיד ידעה
להשתמש בגופה, ידעה להפנט אחרים בעינייה הכחולות.
היא התיישבה בספסל הלפני האחרון והוציאה מהתיק את הספר של
גרסיה "מאה שנים של בדידות".
לאט לאט עינייה נהיו כבדות היא החלה נרדמת, ודומה כי המילים
הכתובות של גרסיה מתערבבות עם החלומות שזה עתה נוצרים.

שאול עבד במפעל שלו כבר 20 שנה, היום כשהגיע קרא לו הבוס ואמר
לו
"תשמע שאול, המפעל נכנס לקשיים"
"אין שום ברירה יש לצמצם כח אדם"
"צריך לתת הזדמנות לצעירים" אמר.
כשהגיע האוטבוס לתחנה עלה שאול באדישות הושיט לנהג את הכרטיסיה
וישב באמצע האוטבוס.
הוא חשב בדרך כיצד יבשר לאשתו ומה יעשו כעת ומה יהיה עם הילדים
הוא חשב ולידו התיישבה שרי, הוא מכיר אותה מהנסיעות בקו הזה,
שרי תמיד חוזרת מאוחר מביטה החוצה אל החלון באורות הרכבים
שבאים ממול לאוטבוס, ולפעמיים שאול היה חושב אם העיניים שלה
נוצצות מהאורות או מהדמעות.
הוא הסתכל על האורות של הרכבים שמולו ועיניו היו נוצצות כמו של
שרי - נוצצות מדמעות.

עדי היה כבר בן 24 והוא התיישב באוטובוס בדרך הוא חשב על
הבחורה שראה בתחנה ולמה הוא תמיד מפשל עם כל בחורה, ולמה תמיד
המילים נתקעות לו והוא מסמיק והוא פשוט לא מסוגל לדבר איתן -
לא מסוגל והוא יודע, שאין ממה לפחד הוא גם יודע שיש לחיות את
הרגע ואין לו מה להפסיד... אבל עדי פשוט לא יכול להשיג בחורה
גם אם הוא יודע שהיא מאוהבת בו מעל הראש תמיד הוא יפיל את מבטו
למטה ויתעלם ממנה, רוב האנשים חושבים שזה מאדישות אמרה לו
ידידה שלו והוא יודע שזה לא מאדישות הוא יודע שזה רק מפחד והוא
אפילו לא יודע ממה.

"אני לא חוזר!"
3 שבועות לא ראיתי את הבית צעק אדם לתוך השפורפרת
3 שבועות, ואם אתה רוצה חיל נפקד, אז תגיד לי לחזור.
"אין שום בעיה נדבר עם המפקד" הטיח אדם בטלפון.
אני - לא חוזר מחר לבצע משמרת, לא יום ולא לילה - ולא יעזור
כלום.
דמעה החלה לרדת על הלחי של אדם שהבין שהקרב אבוד, הוא יאלץ
לחזור מחר לבסיס, הוא קיווה שרותי תבין שהוא לא יכול לראות
אותה היום הוא קיווה - אבל לא ציפה.

נעה עלתה לאוטבוס היא זרקה את הסיגריה וקיללה.
למה תמיד האוטבוס מגיע שאני באמצע הסיגריה היא חשבה בתוכה.
היא התיישבה ליד איזה מישהו וישר ירתה, "יש לך מסטיק"?
לידה ישב גבר חמוד, קצת בישן.
ממממה? מסטיק...? שאל עדי ופניו החלו להאדים.
איך קוראים לך? שאלה נועה...
עדי... ענה הבחור שלידה.
עדי, אני נועה נעים מאוד יש לך מסטיק במקרה?
כן, יש לי, ענה עדי.

סמי כבר נהג אוטבוס 13 שנים, בכניסה למחלף אולגה הוא חשב על
הבולונז שסימה אשתו כרגע מכינה לו, עוד קצת, הוא חשב ויגמר עוד
יום.
עוד קצת...
באולגה הוא העלה בחור מוזר עם גלימה משהו שב-13 שנות עבודתו
הוא עוד לא ראה...
הוא הסתכל עליו באופן קצת חשוד, קצת מוזר, אך כעבור דקה הוא
שכח הכל, הוא יכל להריח את הספגטי של סימה - הוא יכל להריח את
השינה המתוקה.

פיצוץ עז נשמע באוטבוס, האש החלה להתפרץ ואז, אז עצר הזמן.
מלמעלה ירד לו מלאך זוהר בלבן, כל האנשים היו במצב הלם
מהפיצוץ, קפואים בגלל העצירה בזמן.
הוא לקח עט וסימן.
לחלק מהאנשים סימן איקס לחלק מהאנשים סימן עיגול.
ונעלם - הזמן המשיך אש מילתה את כל האוטבוס - מחריבה את כל מה
שנקרה בדרכה, רעש של תינוקות צורחים, של אנשים בוכים, ריח חזק
של הדם שניגר על רצפת האוטבוס ואיברים כרותים שעפים לכל עבר.
ואז שקט... וריח של פיח ועשן.
ולפתע רעש סירנות של אמבולנסים, רעש סירונות של משטרה, פלאשים
של מצלמות, רעש של המון מתקהל מסביב למה שהיה פעם אוטובוס.

טען! אש! טען! אש!
"אל מלא רחמים, שוכן במרומים... המצא מנוחה נכונה תחת כנפי
השכינה"
זה לא הוגן לקרוא קדיש על הבן שלך אמר אביו של אדם ודמעות פרצו
מעיניו נוזלות לתוך שפתיו ומשאירות טעם מלוח בפיו.
הוא לקח את הספר וקרא..."יתגדל ויתברך שמי רבא...".
אמן אמרו כל החברים והמבקרים בהלוויה, אמן.

היא התעוררה לעוד יום, שרון הביטה בכסא גלגלים עליו היא יושבת,
ועברה מול המראה, פניה מצולקות לחלוטין, אפילו לא ניתן להבין
או לראות כמה יפה פעם היתה.
דמעה נזלה לה על הלחי... היא חשבה על רועי, הוא בא פעם אחת
לבקר ונעלם.
הוא לא עונה לשיחות שלה, הוא לא עונה למכתבים שלה... היא נשארה
לבד.
עדיף היה כבר למות חשבה...

"הוא יתעורר מתישהו?" שאלה סימה... לאחר שבועיים של אשפוז.
קשה להאמין אמר הרופא, כנראה שכל חיו יבלה כצמח... הוא חיבק את
סימה ואמר לה, זה לא הוגן שזה קורה לאנשים הכי טובים...
וסימה אמרה... איבדתי את סמי שלי... איבדתי... ונחנקה לתוך
חזהו של הרופא.

שאול, שאול...
הוא התעורר, סחרחורת מילאה את כל גופו.
היא חיבקה אותו... פוטרתי היום הוא אמר...
אבל לא היה אכפת לה, היא לא עזבה אותו... אתה חי, חי!
והילדים הם הביאו לו הרבה שוקלד...
ואז הוא הרשה לעצמו לחייך.
אך לפתע שאל מה עם שרי?
אחד הילדים השפיל מבטו ואמר... היא מתה אמר אחד הילדים.
ולפתע במקום שמחה מילתה את שאול עצבות על מותה של האישה שבקושי
הכיר.

"מזל טוב" אמר עדי לחי , הבן שלי מתחתן, דמעה של התרגשות אפפה
אותו.
סיפרתי לך איך הכרתי את אמא שלך אמר עדי לחי...
סיפרת סיפרת, בפיגוע בקו 826, שלא העזת לדבר איתה אבל אחרי
הפיגוע פתאום הכל השתנה וישר הפכתם לזוג הכי לוהט.
נכון... ציחקק עדי, נכון.

שח-מט - אמר אלוהים, והשטן הסתכל בלוח והבין ששוב הפסיד.