"שלום! יש מישהו בבית?" קראתי לאחר מספר נקישות. "הלו!". הדלת
נפתחה בפתאומיות, כשמצידה השני עומד אדם כבן 60, מצויד
בשלייקעס. מר גרוסמן, אני מניחה.
"קיבינימט", פתח בשאגה. "מה את עושה פה? אדם לא יכול לישון
בשקט בימינו! פשוט בושה לראות את מה שקורה למדינה הזאת!".
"סליחה?"
"עוד לא הלכת מכאן?"
"לא ממש..."
"מילא. כן, מה את רוצה מהחיים האומללים שלי?"
"אתה מבין, בדיוק עברנו לגור בבית ליד, ואמא שלי אמרה לי לתת
לך את זה."
הגשתי לו את העציץ שקנינו אתמול.
"זה הכל? וכבר חשבתי שזה משהו חשוב." הוא לקח את המתנה וטרק את
הדלת בפרצופי. בהיתי בדלת במשך כמה זמן, משכתי את כתפיי
והלכתי.
כך התחילה ההכרות שלי עם מר גרוסמן. אתם מבינים, כאדם הוא לא
רע. פשוט יש לו את הבעיות שלו, הרבה מהן. הפגישה השנייה שלנו
התרחשה עוד באותו ערב, כאשר הוא ניגש לביתנו.
"לעציץ יש קימחון"
"קמח מה?"
"קימחון, קימחון. נקודות לבנות על העלים"
"אה... זאת לא הצורה של הצמח?"
"לא, לא ממש". אמר, והלך.
תאמינו או לא, אבל למחרת אמא שלי הכריחה אותי לחזור לבית ההוא,
הפעם חמושה בעוגה. זאת העוגה הטובה ביותר שטעמתי אי פעם,
והיינו בטוחות שמר גרוסמן ייפול בשבייה ולא יוכל להגיד עליה
דבר רע אחד. הו, כמה טעינו. נתחיל עם הקצפת, היא מתוקה מידי.
אחר כך, הבצק. "קשה מידי, הייתי ממליץ לחורר אותו עם מזלג, זה
יוסיף אווריריות". ואם חשבתם שכך זה נגמר, הוא הוסיף והתמרמר
גם על המילוי. "למה דווקא שזיפים? אפרסק יתאים יותר". ברחתי
משם ספוגת עלבון בשם העוגה של אימי.
אבל מר גרוסמן עוד לא אמר את המילה האחרונה. בצהרים פגשנו אותו
במכולת, בזמן שקנה לנו שני ספרים. האחד, על גידול צמחים, השני,
ספר בישול של עוגות. בתמורה, קנינו לו דאודורנט. אבל לצערנו זה
לא היה הניחוח האהוב עליו. כנראה שלדעתו של מר גרוסמן ריח טוב
הוא ריח רע. בהמשך מרוץ המתנות קיבלנו קוטל מקקים, סט כלי
הגשה, בקבוק מים מינרלים ושמפו נגד קשקשים. מר גרוסמן לעומתנו
קיבל שמפו נגד כינים, מי פה, קרם לחות ומסרק. אבל לא רק מתנות
קשרו בינינו. באחד הימים, פגשתי אותו בדרכי הביתה מהבריכה.
"אני רואה שסוף סוף התרחצת", התיז למראה שערי הרטוב.
"כן, מראה הבית שלך גרם לי להחליט"
"להחליט מה?"
"להתרחץ"
"חן חן, את יודעת מה את מזכירה לי?", הוא בחן את פני ושערי,
ובפעם הראשונה נראה היה כאילו הוא עומד להגיד לי דבר טוב.
"מה?"
"כאב ראש"
בעודי עומדת המומה, נופף לי לשלום ונפנה לדרכו. למחרת קיבל מר
גרוסמן קופסא של כדורי אספירין.