בתקופה ההיא הייתי כל כך שקועה בכאב של עצמי שלא התייחסתי לכל
מה שקרה מסביבי, לא ראיתי את האנשים שנשברים לחתיכות.  
ישבתי בחדר שלי, מנסה לנשום למרות שהאויר לא יכול להכנס כי
הריאות שלי מעורבבות בדם ודמעות, וחיבקתי את הכרית שלי חזק חזק
לחזה.  עד שנרדמתי.

הרבה זמן לא ישנתי. פחדתי לחלום. כל הזמן אותו חלום, אנחנו
רבים, אני מבריחה אותו ממני עד שבסוף הוא קם והולך,ולא חוזר.
אח שלי, היה יושב לידי כל לילה מלטף את הראש עד שאני נרדמת,
וכשאני מתעוררת בבכי כמה דקות אחרי מחבק אותי עד שאני נרגעת.

הפעם הזו היתה שונה.

היתי לבד, הצלחתי כבר להבריח את כולם אפילו את אחי.
היחידה שנשארה, היתה הכרית.
התעוררתי בחדר ענק בלי הגדרות מיוחדות, הדבר היחיד ששמתי לב
אליו היתה העובדה שהאויר זרם לי בקלות לקנה הנשימה, ידעתי שאני
חולמת, אבל מזמן לא הרגשתי כזו שלווה ורוגע, לא במציאות
ובמיוחד לא בשינה, אז התעלמתי מההגיון וזרמתי כמו האויר שהיה
בחדר, בקלילות.

הסתובבתי אחורה כי הרגשתי שמישהו עומד שם.
לקחתי נשימה ארוכה ארוכה ונתתי לה לחלחל לבפנים.
הוא חייך חיוך של אני לא בטוח אם כדאי לי או לא שכזה, וביקש
שאני אתן לו יד הנמכתי את הראש שהוא לא יראה כמה אני מסמיקה
והושטתי את היד שלי לשלו, הרגשתי בפנים את הרוח נושבת, ולא
הבנתי למה, פתאום שמתי לב שאני רצה, הוא מושך אותי ואנחנו
רצים, לא ממהרים לאנשהו, אלא רצים כמו אחוזי דיבוק, לשום מקום,
אחרי שום דבר ,שומעים את האויר נחתך ,שורק לנו באוזניים
,הרגליים כבר זזו לבד, מהר יותר ויתר, אני מעיזה להרים את הראש
, למרות שאני יודעת שהוא יראה כמה אני סמוקה בפנים מהמגע שלו,
ואני שואלת אותו בקול חצי צוחק חצי המום,
" מה אנחנו עושים?!"
הוא הוא מחליק לי יד על הכתף נועץ בעינים שלי מבט ממוקד,
ואומר,
"אני לא יודע".
אני נזכרת כמה אני סמוקה ומשפילה מבט לריצפה שפתאום נראתה
רחוקה, אנחנו כבר לא רצים.
הוא מחייך שוב... רק הפעם הוא כאילו צוחק על הפליאה
שלי,ולוחש:
"תמיד ידעתי שאת מסוגלת לעוף".
פתאום כבר לא היתי בטוחה שזה חלום. אולי רק קיוותי שזה לא, כי
אם המציאות לא ידעתי איך להתמודד. ידעתי שיש לי כל כך הרבה
דברים שאני חייבת להגיד לו. שהוא צריך לדעת, שלא הספקתי להפנים
אצלו בזמן.
רציתי להפסיק לשאוף אויר, כדי להחליק כמה מילים.
אבל הוא כבר לא היה שם.
וברגע ששחררתי אויר והתקרבתי מחדש לריצפה מישהו נקש לי על
הכתף.
הסתובבתי לאט לאט בעוד אני נושפת.
והנה הוא שוב, מציע לי את ידו.
תפסתי אותה, ומשכתי אותו אלי.
חיבקתי אותו קרוב קרוב אלי, נשמתי את הניחוח המדהים שלו,
הרגשתי כאילו הוא זה שצריך אותי, התרחקתי ממנו קצת בעוד אנחנו
ממריאים מהקרקע  ,הוא אמר לי:
"תודה שלימדת אותי, איך להשתמש בכנפים".
העינים שלי הזדגגו והגוף נעצר במקום הרגשתי שהכל קורה בהילוך
איטי אבל בשיא המהירות, והכל, בנשימה אחת.

פתאום הפסטורליות של החלום נשברה, שמעתי רעשים עמומים,
ומבולבלים.
התעוררתי עם הראש שקוע כל כך עמוק בתוך הכרית, שלא יכולתי
לנשום.
דחפתי את עצמי ממנה בכל הכח שנשאר בי, ולקחתי שאיפה ענקית
שפילחה את הדרך הסתומה לקנה הנשימה שלי.
הוא, לא כאן, אני, שוב לבד.
לא ידעתי מה אני אמורה ללמוד מהחלום הזה.
ולא היה לי איכפת. אני לא רוצה מוסר השכל, או סוף פתוח.
רציתי לחזור לשם להיות שוב מי שהיתי פעם, כשהוא היה, להיות
מישהי שהיתי גאה להכריז בקול שזאת אני!! שיודעת לעוף שאוהבת
אותו!! אבל אף אחד לא הקשיב ולא היתה לי ברירה, הגיע הזמן.
להתמודד.
קמתי, והתחלתי לאסוף את השברים שלי, והפעם הרמתי גם כמה של
אנשים אחרים.