הלכתי לתחנה, כמו כל יום. הרוח של 7:03 איחרה. תמיד יש בדקה
הזו רוח.
הגעתי לתחנה, והיא ריקה. בדרך כלל אני מגיעה אחרונה. מוזר.
והם התחילו להגיע מכל מקום.
רוחות, חצי שקופות כאלו, עם סימני המוות.
כאלו עם צוואר מקומט, כאלו עם ידיים פצועות, כאלו עם בטן
פתוחה, שכנראה נפטרו על שולחן הניתוחים. אבל הכי יפים היו אלו
ללא הסימנים.
גופם עדיין טהור, נקי. ככה אני רוצה להיות כשאני אמות, אמרתי
לעצמי.
הרוחות החלו לנוע, החלו לעבור לידי, נוגעות לא נוגעות.
ופתאום, הכל קר. הרגשתי את הרגליים שלי נופלות לאט, הגוף שלי
צונח, פוגש את המדרכה הקרה.
נשמתי עולה, ומבורכת לשלום על ידי הרוחות.
פתאום שמעתי צעקה, והסתובבתי.
אני פתאום בגוף שלי, עומדת.
ופעם ראשונה מאז שאני זוכרת,
מחייכת.