תמיד אמרו לי שאני אגיע לגיהינום. מאז שהייתי קטנה, תמיד אמרו
שאני שובבה, ורעה, ואם אני לא אזהר יום אחד אני עוד אגיע
לגיהינום. גם בפעם האחרונה שרבתי עם אמא שלי היא אמרה לי את
זה. אז החלטתי שאולי היא צודקת. החלטתי פעם אחת להקשיב להם,
ויצאתי לי לדרכי בחיפוש אחר הגיהינום.
הלכתי ברחוב והגעתי לסמטה חשוכה. שם החלטתי לפנות לכיוון
הסמטה, כי זה נראה לי מקום שאפשר להגיע ממנו בקלות לגיהינום.
שם פגשתי בהומלס שבקש נדבה, אז פשפשתי בכיסי ומצאתי 5 אגורות
ומסטיק בזוקה, אז זרקתי את זה לכיוונו. המשכתי ללכת בדרך הכי
חשוכה ואפלה שמצאתי, ולבסוף הגעתי לתחנת אוטובוס. אני לא יודעת
מה, אבל משהו משך אותי לתחנה הזאת, והחלטתי לעצור ולחכות שם
לזמן מה. אז ישבתי על הספסל בתחנה וחיכיתי, לא באמת ידעתי למה.
לפתע הגיע אוטובוס, קו "666" , גם ככה לא ידעתי לאן אני נוסעת
ואיך אני מגיעה, אז רציתי לעלות עליו. אבל אז נזכרתי שאין לי
בכלל כסף, ואת 5 האגורות האחרונות שהיו לי נתתי להומלס ההוא
מהסמטה, וגם מסטיק בזוקה. אז המשכתי לשבת בתחנה. לפתע האוטובוס
נעצר לידי, והנהג קרא לי לעלות.
"אבל אין לי..." התחלתי להסביר, והנהג, שהיה קצת יותר מדי רזה
וגם נורא חיוור, כנראה שהוא לא יצא לשמש הרבה זמן,  ענה "אני
יודע, אני יודע, בטח אין לך כסף. ותני לי לנחש את הפרוטות
האחרונות שהיו לך נתת להומלס מהסמטה ששם. בואי תעלי." "אבל איך
אתה יודע?" שאלתי במבט תוהה, והוא רק צחק מן צחוק מתגלגל שדי
הפחיד אותי, למען האמת.  התיישבתי בספסל הקדמי ובהיתי בנהג
שניסה למצוא תחנה שקולטת ברדיו, ללא הצלחה. בשלב כלשהו נזכרתי
שבכלל אין לי שמץ של מושג לאן אני נוסעת אז שאלתי את מר נהג
"לאן אתה מגיע?"
מר נהג חייך מן חיוך משונה וענה "לאן שאת צריכה ילדה". אז
שאלתי "אתה מגיע לגיהינום?" "בהחלט" ענה הנהג, שהזכיר לי קצת
את דרקולה, ולאחר מכן צחק את אותו צחוק מתגלגל ומפחיד ממקודם.
צמרמורת עברה בגבי ואני מודה שקצת פחדתי.
לאחר נסיעה די מתמשכת וארוכה הכריז הנהג "תחנה אחרונה" ועצר את
האוטובוס. כשקמתי לרדת מהאוטובוס גיליתי שאני הנוסעת היחידה.
המחשבה הזו צמררה אותי, אבל ניסיתי לשמור על קור רוח וירדתי
מהאוטובוס בראש מורם עד כמה שיכולתי.
לא רחוק משם ראיתי שלט נאון מהבהב בצורת חץ ועליו היה רשום
"ברוכים הבאים לגיהינום" אז עקבתי אחרי החץ והגעתי לבניין
משרדים מעופש, שמשום מה היה נדמה לי שערפל כבד חג מסביבו.
עליתי בעקבות השילוט לקומה האחרונה בבניין ושם מצאתי דלת ברזל
גדולה וכבדה וליד הדלת ספסל עליו ישבו 2 אנשים, איש די זקן
שקעקוע בצורת לב עם שם של בחורה, או אולי בחור עיטר את זרועו,
ואישה מבוגרת שנראתה כבת 40. התיישבתי לידם בספסל, עדיין מנסה
לשמור על קור רוח. "אתם מפה?" שאלתי לבסוף, האישה צחקה וענתה
"כולנו מפה", לא בדיוק הבנתי את תשובתה המוזרה אבל המשכתי
לשאול "ואיך פה?" "כיף חיים", ענתה האישה, "לא, באמת... זה לא
עד כדי כך גרוע כמו שמספרים. יש לנו פה אחלה שעשועים: מסיבות
טראנס עם כל מיני עשבים, קומזיצים ענקיים, מועדוני סאדו-מאזו,
הרבה משקאות..." לפתע נעצרה האישה ושאלה "רק רגע, למה את פה
בכלל? מה עשית?" אמרתי שזה סיפור ארוך, ולפתע נפתחה דלת הברזל
הגדולה.
אדם שהיה דומה באופן חשוד לנהג האוטובוס עמד מאחורי הדלת וקרא
בשמי, אז נכנסתי. "מה את עושה פה?" שאל מר איש שהיה דומה לנהג
האוטובוס באופן מחשיד, "הקדמת קצת את המועד". הייתי נבוכה ולא
ידעתי מה לענות, אז חייכתי. "לכי הביתה" אמר האדון הנחמד, "זה
לא מקום בשביל ילדות כמוך, יש לך עוד קצת זמן." לא באמת הבנתי
למה הוא מתכוון, אבל הג'וק הגדול שהתקרב לכיווני גרם לי לברוח
משם. רצתי באותה דרך שבה באתי, כלומר ירדתי את הקומה התחתונה
של הבניין המעורפל, הלכתי בכיוון ההפוך ממה שהחץ הצביע עליו
וחיכיתי בתחנת האוטובוס לקו "666". כאשר האוטובוס הגיע עליתי
עליו והנהג חייך לעברי את החיוך המוזר שלו, אז התיישבתי שוב
בספסל הקדמי. כל הדרך שתקתי, וגם קצת פחדתי מהנהג המוזר. כאשר
לפתע האוטובוס נעצר והנהג קרא בשמי ושאל "מכאן עלית לא?"
נדהמתי ושאלתי "כיצד אתה יודע את שמי?" והוא רק צחק את אותו
צחוק מפחיד מהנסיעה הקודמת. אמרתי שכן וירדתי מהאוטובוס בבהלה.
הלכתי באותה סמטה חשוכה, בדרך פגשתי שוב את ההומלס מהדרך
לגיהינום שחייך לעברי וגם עשה בלון מסטיק עבורי. חייכתי אליו
בחזרה והמשכתי ללכת עד שהגעתי לרחוב ממנו באתי. משם חזרתי
הביתה בדרך המוכרת לי. כשהגעתי הביתה מצאתי שם את אמא עם מבט
דואג ששאלה אותי איפה הייתי. "את לא תאמיני" אמרתי לה, והלכתי
לישון. כשקמתי היום בבוקר נזכרתי במעורפל בדבר שקרה לי אתמול.
עדיין לא הבנתי אם זה באמת היה, או רק חלום.