הגיצים של האש מתלקחים ברכות, הכל מסביב דומם.
קרירות הלילה מנוגדת לחמימות והנועם שאני חשה.
אנחנו יושבים צפופים, מאוחדים. כולנו מרגישים אותה אהבה, אותה
שלווה...
רוח נושבת, מלאה עדינות, מתנדנדת עם העלה לאותו קצב המתנגן
באזני. אותו קצב איטי, מתמשך, הממלא אותי עכשיו בהמון דמעות
שזולגות בי, נעצבות, מתרגשות.
אני מתרחקת מהמדורה, מתאחדת עם הסלע השחור שיושב ומתבונן
בזריחה, כשההרים המושלגים בוכים איתי על יופיו של העולם.
אהבה מתפרצת מתוכי לכל כיווני הדממה,
אני נוגעת באלוהים...
"רוצה קפה קר?"
אוף... אני מוציאה את האזנייה של הדיסק-מן מאוזן אחת.
"כן".
למה עניתי? לא רציתי לענות לה.
כל-כך קל להוציא אותי מזה, מילה אחת והכל נגמר. אני משתוקקת
לרגע הזה, מפחדת לאבד אותו.
אני תוקעת את האזנייה, עמוק עמוק, עוצמת עיניים ומתחברת חזרה
לשיר, זורמת איתו ונותנת לו להוביל אותי ל Level הכי צ ו ר ח
שיש!!!

אני עומדת על פיסגה של הר, פורשת ידיים ומה שמתחיל כדגדוג
בכפות הרגליים, עולה ומתפשט... מטפס וגדל... מתעצם ויוצא
מגרוני בזעקה משחררת, מנקה, שמרוממת אותי לאותן פסגות מושלגות
שמולי, מאחדת אותי איתן.
אני לא מפסיקה לבכות
וההקלה שבי גוברת כמו תופים המעצימים את קולם. הקצב גובר, הכל
מסתחרר, גועש... אני לא רוצה לפחד מהתפוצצות ואני מניחה לזה
לגעוש.
ולאט,
לאט,
מאבדת את הכרתי. פתאום אני לא לבד, אולי אף פעם לא הייתי. אני
הכל והכל אני. מחובר, מאוחד, שלם, אוהב, מאושר, אני אינני.
אבל הגוף עוד עומד על פיסגה של הר ובוכה.
המדורה, שאוהבת להיות אש בכדי שישבו מסביבה באחדות, נוגעת כאחד
בקרחוני השלג שאף פעם לא היו רחוקים מלגעת בה. בתוך תמונה
כל-כך ברורה, נקייה ושלמה, ההשתוקקות מנמיכה את צעקתה
הנצחית...
וכשהשמים נעימים על ליבו של גופי אני לוקחת צעדים ראשונים...
"בום..."
קולות רעם אדירים, שאיבה חזקה למטה, צניחה, נפילה.
קולות נגינה נשמעים יותר ויותר קרובים...
"נועה... נועה..."
קורעים אותי, קוראים לי.
אני פוקחת את העיניים, היא מגישה לי קפה קר.
ליאונרד כהן ממשיך לנגן את "סוזן", אני שולפת אותו החוצה...
אוטובוס חולף צופר בעצבנות, החום והלחות מסתננים דרך חריכי
התריס המוגף, אבל צמרמורת קרה עוברת בי. אני, אני, אני לבד.
היא מתישבת מולי ומדליקה לי סיגריה.
"נו, איך הולך?"
גל של כעס או אולי חרדה התחיל להשתלט עלי, אני רוצה להסביר לה
את משמעות החוויה שעברתי. אבל איך אני יכולה. אני כבר רואה
אותה יושבת מול הדף מהרהרת לעצמה ובסוף אומרת "טוב זה לא גמור,
תנסי לחשוב על עוד כמה רעיונות ואז תגבשי את כולם..." מסיבה לא
ברורה לי, אני מרגישה חייבת לה על כל העזרה והזמן שהיא העמידה
לרשותי.
"נועה?"
"אה... כן יצא לי משהו, אבל זה ראשוני ביותר"
אני מגישה לה את פעימת ליבי החזקה ביותר, פרושה על דף, חשופה
להערות.
ולאט,
לאט,
הכל נמס, מתפוגג. אני יושבת בתוך חדר קטן בעל ארבעה קירות
החוסמים את דמיוני. קרן אור חדה, צורבת, מאירה את הדף המוחזק
בידייה. ואני צוללת שוב.
אוספת דף מתוך מתוך חבילת הניירות הריקים שעל שולחן הסלון,
נשכבת על הצד, מקופלת, מכונסת בתוך עצמי.
כואבת, אני מנסה לחזור שוב, לעצום עיניים, לנגן את השיר
בדיסק-מן צמוד לאזניים, שייקח אותי לאותה פיסגה מול ההימלאיה,
לאותו שיא של אחדות, שירגיע את העצב, את האובדן...

אני מורידה את העט ומחכה...