לך, בבקשה תעזוב. אני מתחננת ממך לצאת מליבי. לנדוד הרחק
ממחשבותי. לך בשבילי, לך בשבילך, בשבילנו. בשביל מה שנשאר
מאיתנו, אם נשאר בכלל. אם היה?!
אל תשאל מה אני רוצה? אל תשאל מה מרגישה? זה לא חשוב עכשיו! זה
מעולם לא שינה. אתה לא צריך לשמוע ממני עוד וידויים על אהבה.
אתה לא צריך עוד תחנונים שתחזור, שתהיה שלי.
זה מעולם לא שינה.
אל תשים לב אם נוזלות לי הדמעות. לך וכשתלך אל תסתובב להביט
שוב בפני. תן לי לראות את דמותך נעלמת מהאופק. תן לי לראות
אותך סוגר את הדלת בפעם האחרונה ולא שב. תן לי לסבול בפעם
האחרונה ולתמיד. תנפץ לי את התקווה שעוד יש לנו סיכוי תעשה זאת
בשבילי אם לא בשבילך. אל תיתן לי לנשק אותך. אל תעניק לי חיבוק
אחרון או ליטוף. אל תגיד מילה. אני רוצה לשנוא אותך, לשנוא
מעמקי נשמתי כדי שלא אמשיך לאהוב אותך כל כך. כדי שלא אמשיך
לחלום ולחשוב עליך תמיד. אני צריכה שתפגע הכי חזק כי על הכל
סלחתי לך עד עכשיו גם בלי שבקשת סליחה.
למה? כי אני אוהבת אותך.
החזקת אותי בבועה של אושר. היה קל לפוצץ אותה? היה נעים לשמוע
אותי בוכה ובוכה ובוכה ולא קמה מהמיטה, ולא אוכלת ולא שותה.
כי הלכת?!
ואני עוד לא מבינה איך אינך מעריך את כל מה שנתתי ואת כל מה
שקיבלתי. איך שלמרות השקר "אני אוהב אותך".
כשהיית זקוק לי הייתי שם. כשרצית שוב חום ואהבה הייתי שם.
כשהיית זקוק לשיחה הייתי שם. אני שוב ושוב ושוב ובכל פעם מחדש
לא דרשתי כלום. רק קיוויתי שתחזיר אותי לזרועותיך ולא רק ללילה
נוסף. כל כך רציתי לשמוע אותך אומר מצטער, מודה בטעות, מבקש
סליחה שפגעת והשפלת.
מעולם לא קיבלתי זאת.
והשתיקה, השתיקה הנוראית. הבריחה שלך ממני, ממני? ממני ברחת?
מהדבר היחיד שאמיתי בחייך?
אז תברח עכשיו! תברח שוב! לך כבר לך! תפסיק להתבונן בי. אני לא
חדשה או שאולי כן, אתה מופתע לראות שלא רוצה אותך? מופתע לגלות
כמה כואב לי? כמה נמאס לי? פשוט לך.
והלכת. באותה שתיקה המאפיינת רק אותך פשוט הלכת.
ואני יודעת ואני היחידה שעוד תחזור.
אני בטוחה שתחזור ותלך שוב, תחזור ותלך, תחזור ותלך.