כל כך התגעגעתי לאהבה, אני לא מוצא אותה כבר הרבה זמן.
זה לא שאני לא יוצא, אני באמת יוצא, אבל אף בחורה לא מוצאת חן
בעיניי.
למה אני כזה בררן? אמנם אני יודע מה אני שווה, כל בחורה שהייתי
איתה בקשר אמרה לי כמה אני מקסים. האם בתוך תוכי זה העלה לי את
האגו?
אני לא חושב, אני לא אדם כזה. אני פשוט נותן לבחורה את הכבוד
המגיע לה, אני אוהב לפנק בחורות. אבל למה לעזאזל אני לא נמשך
להרבה בחורות? למה היא צריכה להיות כל כך מיוחדת? אחרי הכול,
עופר, אתה נראה טוב. אבל דוגמן, למשל, כבר לא תהיה.
"עופר! עופר! מה קורה לך, נרדמת?" פתאום אני שומע את חבר שלי.
לרגע שכחתי שאני בכלל נמצא בתור למועדון. אני שונא את המועדון
הזה. הוא כל הזמן צפוף.

"יש הנחות, אלעד?" שאלתי את חבר שלי. "כן, בוא אחי, אנחנו
נכנסים".
כרגיל נכנסו למועדון הזה וכל מה שאני רואה זה בחורות רגילות,
חלקן כונפות, חלקן סתם בחורות. יכול להיות שאני לא נמשך
לירושלמיות? אולי באיזור המרכז יותר טוב.
"למה אתה ממשיך לצאת בירושלים, עופר? הרי כבר עברת לגור בתל
אביב", שאלתי את עצמי. "זו הפעם האחרונה שאני יוצא פה
בירושלים", עניתי לעצמי. לפחות נעביר את הזמן עד שנלך הביתה,
הזמנתי קורונה. התחלתי לשתות רק בזמן האחרון. "לשתות" עלק, רק
בירה.

חבר שלי אלעד, הוא פלייר, גם מצחיק, מנסה לשדל אותי להתחיל עם
בחורות.
"תעשה מוב", הוא אומר לי.
"נראה לך שאני אתחיל איתה? גם ככה אני לא ממש מתחיל עם בחורות,
אז אני אתחיל איתה?" עניתי לו.
"מה אכפת לך? מקסימום תקבל 'לא', במקרה הגרוע. אבל במקרה הטוב
תצא הערב עם זיון".
"אלעד, אתה יודע שאני לא כזה, אין אצלי סתם זיונים. אני רוצה
עדיין להאמין באהבה. בוא ניכנס פנימה לרקוד", ככה אמרתי לו.

רקדנו איזה שעה ככה, מסתכלים אולי תגיע בחורה... וואו!!! לשניה
כל המוזיקה כבתה, כולם נעצרו מלכת. ראיתי אותה! הרגשתי שכל
העולם נעצר ורק אנחנו המשכנו להתקיים. מבטינו הצטלבו, היא
נכנסה לרחבה, חייכה קלות לכיווני. "עופר! שוב אתה חולם? וואו!
עכשיו אני מבין על מה אתה חולם". כן, אלעד פתאום שם לב למה
שאני רואה.

לא יכולתי להסיט את המבט, היא המשיכה להביט בי מדי פעם. ככה
היינו בדקות שחלפו. היא הלכה הצידה.
"אם אתה לא הולך אליה עכשיו אני מביא לך מכות", אלעד האיץ בי.
"עופר, תאזור אומץ ולך על זה, דבר איתה. תפסיק להתבייש",
עודדתי את עצמי.

התחלתי ללכת, הלב שלי האיץ. הוא הגיע לרמה שבחדר כושר אני לא
מגיע אליה.

"היי..." אמרתי לה.
"היי לך".
"מאיפה את?"
"תל אביב".
"רצינית? גם אני. מה את עושה פה?"
"באתי לישון אצל חברה שלי, ואתה?"
"אני ירושלמי לשעבר, אבל עברתי לתל אביב. ההורים שלי עדיין
גרים פה, ביישוב ליד ירושלים, מקום מקסים".

נראה לי שעברנו את הקטע הקשה, השיחה התחילה לזרום. יצאנו לבר
שבחצר. הזמנתי לה לשתות. "אני שותה רק קורונה", אמרה לי.
"חחח... גם אני. שני קורונה בבקשה", אמרתי לברמן. דיברנו
ודיברנו עד ששכחתי שהגעתי עם אלעד למסיבה. אבל אני בטוח שהוא
יסתדר. הוא בטוח ימצא את הזיון שלו להלילה.

"היה לי ממש כיף לדבר איתך. מתי את חוזרת לתל אביב?" שאלתי
אותה.

"מחר במוצאי שבת אני אקח אוטובוס חזרה, עוד אין לי אוטו, אבל
ההורים שלי קונים לי שבוע הבא! איזה כיף". פניה קרנו מאושר.
"אני נוסע אחר הצהריים חזרה לתל אביב, את יכולה לבוא איתי, אני
אתן לך טרמפ הביתה", אמרתי לה.
"קבענו, תתקשר אליי".
נשמתי לרווחה, והודיתי לאלוהים.

ישנתי טוב, קמתי עם חיוך. הרבה זמן זה לא קרה. הרגשתי שמעכשיו
רק טוב יהיה לי. זהו, עליתי על דרך המלך. אספתי אותה ונסענו
לתל אביב.
חניתי ליד הבית שלה.
"רוצה ללכת לטייל על החוף?" שאלה אותי.
"כן, בכיף! שימי את הדברים בבית, אני מחכה לך פה".

נסעתי לכיוון הבית שלי, החניתי את האוטו ליד הבית והלכנו חמש
דקות לחוף. ישבנו על החוף, הלב שלי פעם. השיער שלה, העיניים
הכחולות, הים. הכול היה כל כך מושלם. התקרבתי אליה, רק רציתי
להרגיש את שפתיה. נישקתי אותה קלות על השפתיים, ואז שוב ושוב,
והתחלנו להתנשק, היא חיבקה אותי ואני אותה. העור שלה היה כל כך
חלק ונעים. כל כך נהניתי. אני בטוח שכל האנשים קינאו כשראו
אותנו.
נשארנו בחוף עד הזריחה. הייתי עוד צריך ללכת לעבודה היום,
הגענו אליי הביתה. התקלחתי, החזרתי אותה הביתה ונסעתי לעבודה.

נפגשנו כל השבוע. ממש נהנינו ביחד. היא האישה של חיי. אני
מקווה שהיא מרגישה גם ככה.
"כל החברים שלי באים מירושלים לתל אביב, אנחנו יוצאים לאגאדיר.
בואי איתנו", אמרתי לה.
"בטח שאני אבוא, אני רוצה להיות חלק מהחיים שלך ולהכיר את
החברים שלך", ענתה לי.

נסענו לאגאדיר בנמל, האמת שתמיד הייתי הולך לסניף בהרצליה אבל
לאחרונה הרגשתי ממש כיף בנמל. מי לא היה שם, אורי החבר הכי טוב
שלי מהתיכון, אלעד, אייל שהגיע מארצות הברית, ניר גם היה, הוא
באמת אדם מצחיק, פשוט קורע. גם עוז החמודה ובן דוד שלה רועי
היו. כרגיל ברגע שהתיישבנו מסביב לשולחן, התחילו "סיפורי
עופר", אין פעם שאנחנו יושבים כל החבר'ה ביחד ולא מתחילים לדבר
על עופר. ממש האיש והאגדה. כל כך הרבה סיפורים מצחיקים, כולם
פשוט נקרעים מצחוק. חברה שלי פשוט שומעת כל סיפור ונקרעת
מצחוק, לפחות אני מקבל נשיקה וחיבוק על כל סיפור כזה. כמובן
שניר כמו תמיד מספר על זה שהוא זיין יפנית בווגאס, ואז באתי
אליו ושאלתי "דוגי?" במין חוסר טאקט כזה. אמנם זה לא מדויק,
אבל המיתוס נשאר ויישאר לעולם.
ערב מקסים זה היה, היה לי כיף לראות את כולם מירושלים. "שיחקת
אותה, עופר, בגדול", אורי אמר לי. "תשמור על זה טוב טוב ואל
תעשה שטויות, שיהיה בהצלחה ותזמין אותי לחתונה", המשיך.
נפרדנו מכולם והלכתי עם יפתי אליי הביתה. ישנו אצלי ולמחרת
הייתי בעבודה כשהגיע הטלפון שלה.
"עופר, בוא מהר אליי הביתה עכשיו", אמרה וניתקה. מה לעזאזל קרה
פה. הייתי בשוק ובפאניקה. טסתי אליה הביתה.

היא חיכתה לי בחוץ, ליד הדלת של החניה הפרטית של הבית שלהם.
בלחיצת כפתור היא הרימה את הדלת. גולף חדשה דנדשה, אדומה
ומבריקה, הייתה בחניה. "פשש... אמנם הבהלת אותי אבל אני יכול
להבין את ההתרגשות שלך, מכונית מדהימה".
האמת, זו הייתה מכונית מדהימה. הכול בוהק, בפנים היא הייתה כל
כך יפה, לוח השעונים, הכיסאות, הריפוד, האיבזור. לא חסכו
בכלום. אפילו המספר של המכונית היה מיוחד.

"תגידי, שילמת בשביל המספר הזה? 15-555-51, מספר רכב כזה עוד
לא ראיתי".
"כן, הא? איזה מזל. המכונית מושלמת".
"בוא נצא לסיבוב, עופר, אתה תהיה הראשון, ואתה ראוי לזה". אני
פשוט מת עליה.
"לא לפני שאני נותן לך נשיקה", נישקתי ולא עזבתי אותה. כל כך
התגעגעתי אליה.

נסענו צפונה על כביש החוף, פתחנו את הגג. אוי, זה היה כיף.
חזרנו חזרה, נשארנו אצלה בבית. הטלפון שלי מצלצל ואמא שלי על
הקו.
"עופר? מה אתה עושה ביום שבת? אתה זוכר שזה היומולדת שלך?" אמא
שלי שאלה אותי בטלפון.
"האמת, אין לי מושג, לא נראה לי שחברים שלי יארגנו לי משהו,
בטח אין להם כוח. אני אבוא הביתה ביום שבת בצהריים".
"כן, באמת עדיף שתבוא. זה מה שרציתי להגיד לך".
"מי זו הייתה?" שאלה אותי אהובתי.
"אמא שלי רצתה לדעת איפה אני חוגג את היומולדת, זה עוד ארבעה
ימים".
"באמת? ולא אמרת לי? גם אף אחד מהחברים שלך לא אמר, הם יודעים
בכלל?" אמרה בתמיהה.
"נראה לי שכן, אבל עזבי, 25 זו לא סיבה לחגוג, עברתי רבע
מאה".
"אני אראה לך שזו כן סיבה לחגוג, כי מצאת אותי, ואני אותך".
יפה שלי, אהובתי. אני לא יכול להסיר את המבט ממנה.

התנשקנו... והתנשקנו...
"שיט! יום שבת אני נוסעת לדודים שלי בצפון, אני לא מאמינה".
"לא נורא, חמודה, אני נוסע להורים שלי בצור הדסה, זה לא סוף
העולם".

"אני מבטיחה שאני אפצה אותך, אתה החיים שלי ואני אוהבת אותך",
אמרה לי. חיבקתי אותה חזק, ידעתי שמצאתי את הבחורה שאיתה אהיה
כל חיי. תמיד ידעתי שברגע שתגיע הבחורה הנכונה אני אדע את זה.
"אני גם אוהב אותך, תמיד נהיה ביחד", אמרתי לה. הלכנו לישון
מחובקים.

למחרת אחרי העבודה אספתי אותה, הלכנו אליי הביתה. היא כבר
מרגישה אצלי כמו בבית, מדברת עם השותפות שלי. טלי השותפה שלי
כבר אמרה לי שהיא ממש אוהבת אותה ושבאמת מצאתי אוצר. אהובתי
ואני נכנסנו לחדר שלי, פתאום החוצפנית מתחילה לדגדג אותי, ישר
תפסתי אותה וזרקתי אותה על המיטה. היא מתחילה לתת לי סטירות,
חושבת שזה מזיז לי. התחלתי לדגדג אותה עד שכל השכונה שמעה אותה
צוחקת. איזה צחוק יש לה, תענוג לשמוע. "אווץ'", נשכה אותי
החצופה. נושכת וצובטת, ככה הן הבנות, ישר נושכות. התאבקנו לנו
איזה חצי שעה, הרבה זמן לא צחקתי ככה אבל יצאתי עם הרבה סימני
נשיכות.
"רוצה לראות 'טרויה'? יש לי את זה במחשב".
"בכיף", אמרה.

שמתי לנו את הסרט, שכבנו מחובקים ואז זה קרה... לא יכולתי
לעצור את הדמעות. אכילס הרג את הקטור. מה אני אעשה שאני אדם
כזה רגיש.
"לא ידעתי שאתה כזה רגיש, עופר, אתה כזה מתוק".
עדיין לא יכולתי לענות לה, הייתי בדיכאון. אבל התנחמתי
בזרועותיה. אני לא יודע אם אני אצליח לצאת מזה, זה נכנס בי
חזק.

"אני הולך להתקלח", אמרתי בסוף הסרט.
"טוב, מאמי, אני מחכה".

כשיצאתי מהמקלחת הייתי המום, כל החדר היה מלא נרות. ממש כמו
מקדש. נרות על השידות, על שולחן המחשב, על הטלוויזיה, אפילו על
האורגן, על אדן החלון. היא חיכתה לי במלוא הדרה, שכובה במיטה,
רק מחכה לי שאגיע. רטוב עדיין מהמקלחת נשכבתי לידה ונשקתי לה.
"אני אוהב אותך".

יום שבת הגיע, אני אוהב לנסוע הביתה בצהריים. אהובתי אי שם
בצפון, אני נוסע לבד, אני עובר בנוף קסום, מרגיש את הרוגע. שם
מוזיקה מרגיעה. עברתי את בית שמש, עכשיו צריך לעלות על ההר. זה
מרחק של 15 דקות מהבית שלי, 15 דקות יפהפיות. אמנם כביש מעצבן,
הרבה סיבובים, אבל נוף מדהים. יערות עד, ונוף שמשקיף עד תל
אביב. צריך להזהר לא להימשך יותר מדי לנוף ולשכוח שנוהגים
ברכב.

אני עולה את ההר, מתפעל מהנוף, אני כבר מכיר את הדרך בעל פה,
לוקח את הסיבובים בלי בעיה. אבל כנראה למישהו הייתה בעיה.
"איזו תאונה קטלנית", אני חושב לעצמי. מישהו לקח את הסיבוב לא
טוב, סטה מהכביש והתנגש בעץ. לא נשאר כלום מהמכונית. כנראה שזה
קרה לפחות לפני שעה. אני עובר את איזור התאונה ורואה פרמדיק
שסוגר שקית ניילון שחורה. מחזה קשה. "איזה בזבוז", אני חושב
לעצמי, "לא חבל? יום שבת בצהריים, מזג אוויר נפלא, שמש קיצית,
וככה חיים נקטעים במקום הכי יפה בארץ".

עצרתי בצד, אולי צריכים עזרה. חלקים עפו למרחק גדול מהרכב. אני
פוסע לכיוון הרכב ורואה כרטיס ברכה גדול: "אהובי, אני מקווה
שנהנית ממסיבת ההפתעה. אני מקווה שתהנה יותר מהמתנה הזו ויותר
מהמתנה שתקבל לפני שנלך לישון. אני קיבלתי אותך במתנה, אתה
הגבר של חיי. אוהבת, אהובתך". הרגשתי שהדם שלי רותח, הלב שלי
התחיל לפעום. המשכתי ללכת טיפה. הרמתי את זה: 15-555-51.