קרה לך פעם שהדבר שהכי רצית לעשות בעולם הוא פשוט לצרוח? לצרוח
כל כך חזק, ולא אכפת לך אם כולם מסתכלים ואם השכנים מרכלים?
לצרוח כל כך חזק ושנייה לפני שנגמר לך האוויר להפסיק, ולהמשיך
בחייך כאילו כלום לא קרה? לי זה קרה...

קרה לך פעם שכל מה שרצית לעשות זה לעלות לבניין הכי גבוה
שיכולת למצוא, ובעוד ההמון המבוהל למטה צועק לך "תרד, יא
משוגע!", פשוט לקפוץ, ואח"כ להמשיך בחייך כרגיל? לי זה קרה...

אמש הלכתי ברחוב לתומי, וכבר אז הרגשתי בתוכי שמשהו הולך לקרות
עוד שניות מספר. הרגשתי שיש בתוכי מן הר געש, והייתה לי את
ההרגשה שאני יודעת בדיוק שעוד כמה שניות הוא יתפוצץ, ולא רציתי
לעצור את ההתפרצות שלו, גם אם הייתי יכולה. וזה פשוט קרה.
נעצרתי, לקחתי נשימה עמוקה, וצרחתי.
צרחתי כל כך חזק. היה נדמה לי שצרחתי לפחות חצי שעה רצוף, אבל
באמת צרחתי אולי חצי דקה. אבל בחצי דקה הזאת, צרחתי, באמת
צרחתי. וכשצרחתי איש לא הסתובב לראות מי המשוגעת הזאת שעומדת
באמצע הרחוב וצורחת כמו משוגעת. אף דודה רכלנית עם סלים לא
הסתכלה ולא ליקטה את הסיפור לספר לחברותיה. בחצי דקה הזאת
שצרחתי, העוברים ברחוב פשוט המשיכו לעבור, כאילו כולם היו
חרשים. צרחתי עד שנייה לפני שנגמר לי האוויר, ואז בבת אחת
הפסקתי.
לא הבטתי לאיש מהעוברים בעיניים. הסתכלתי למעלה על הבניינים
הגבוהים, וניסיתי להשוות מי מביניהם הכי גבוה. כשמצאתי את
הזוכה המאושר, הלכתי לכיוונו ברגיעה מוחלטת, כמו שהייתי ממש
לפני הצרחה. עליתי במדרגות עד לגג הבניין, זה הרגיש כאילו
עליתי במשך לפחות שלוש שעות, אבל באמת עליתי אולי חצי שעה.
כשהגעתי לגג הבניין, צעדתי קדימה לעבר הקצה. הליכתי עדיין
הייתה רגועה ביותר, אבל בתוכי הר הגעש עדיין לא סיים להתפוצץ.
כשהגעתי לקצה הסתכלתי למטה, למרות הפחד האיום שלי מגבהים (כמה
אירוני שיש לי פחד מגבהים, כשאני בחורה יחסית גבוהה). העוברים
המשיכו ללכת, ואני קפצתי.
קפצתי בפתאומיות כאילו פסנתר כנף קשור לי למותניים ופשוט מושך
אותי איתו למטה. הרגשתי איך הרוח חודרת לתוכי, ואיך הר הגעש
שבי מתפוצץ והלבה מתפזרת ומתפוגגת באוויר כאילו לא הייתה.
כשהגעתי לרצפה, חשבתי שמתתי. אבל כשפקחתי את עיניי, ראיתי את
אותו הרחוב, עם אותם בניינים. הסתובבתי על הגב, ומעלי רכן אותו
בניין הגבוה ביותר שממנו קפצתי. קמתי מהרצפה, והמשכתי ללכת
ברחוב כאילו כלום לא קרה.