לא כל הפרואניות קופות. הבחורה שמרכוס אסף בלימה, למשל, הייתה
דווקא מאוד נאה, ולא התנגדתי כלל כשהודיע לי שהיא ממשיכה אתנו
דרומה. מצד שני, לא התנגדתי כלל גם כשרופא הכפר הודיע לי חד
משמעית, אחרי בדיקת שתן ומישוש יסודי, שיש לי דלקת בתוספתן
ועלי לעבור ניתוח להסרתו. הבטתי עליו, על עצמי, על מרכוס,
והחוצה מהחלון אל בתי הכפר המטונף העשויים בוץ, והעמדתי פני
חושב בעודי נאבק בגלי הפאניקה והכאב.

לחזור ללימה? בלתי אפשרי - אני לא יכול לזוז.
לחכות שזה יעבור? זה לא יעבור. אני הולך למות, הרגשתי.

אז הסכמתי. שנה מאוחר יותר, רק אחרי שעברתי את הניתוח בארץ,
מפוכח מחיקה המאלחש של הקדמה ומתערסל בחולשה בזה של משפחתי
וחברי, הבנתי שמטעויות אני כנראה לא לומד.

בחדר הבדיקות, במיטה למולי, שכב נער מקומי חולה למראה ולידו
אחיו הגדול, שניהם במדי צבא טיגון והגשת צ'יפס, ללא ספק עובדיו
של סניף הצ'יפס המקומי. הצעיר, כך הסתמן, אכל משהו לא נכון
ובטנו הודתה בטעות פעמים מספר באותו ערב. בין לבין ניהלנו שיחה
מעמיקה שכמותה יכולים לקיים רק שני זרים בבית חולים, אשר אינם
דוברים זה את שפתו של זה...

לא כל הגרמנים רעים. מרכוס הודיע לי מיד שהוא נשאר איתי עד
החלמתי, רשם את מספר הטלפון של הורי כדי להודיעם על כניסתו של
בנם לאשפוז לקראת ניתוח, התרוצץ בבית החולים ובכפר ודאג לכל
צרכי הטרום ניתוחיים כולל לצלם אותי מעוטר בשפם, חלוק בית
חולים והזנה תת-עורית. אז גולגלתי אחר כבוד למחלקה הכירורגית,
לדיאטת נוזלים של 24 שעות. הלילה ירד. לאט.

העברתי את הזמן בלא להקשיב למוזיקה מהדיסק-מן, מת מפחד ולעשן.
זרים אדיבים אך דוברי ספרדית התגלגלו לכאן ולשם בכיסאות
הגלגלים שלהם, דידו לשם ולכאן על קביהם, שכבו שם במיטותיהם או
החליפו לי כאן שקית ריקה בשקית מלאה בידיהם ובחיוכם הבינלאומי,
הנצחי והמרגיע של סועדי החולים. בדקתי ביסודיות ומספר פעמים את
כל הזוויות האפשריות אליהן יכלה להגיע המיטה שלי, ועל אחת מהן,
לבסוף, נרדמתי.

לא כל הרופאים יודעים מה הם עושים. רופא הכפר, עוד אמריקני
חייכן, הגיע בבוקר, ומשנוכח לגלות, להפתעת שנינו, שהכאב חלף,
הורה לשחררי. "לא כואב, לא מנתח", טען. אנחת הרווחה כנראה
נבלעה בחיוך הרחב שחייכתי והודתי לו על כל הדברים שלא עשה.

כעבור שנה טבחו בי טובי הרופאים, רפאים חסרי פנים בלבן וירוק,
ריפאוני עד שלא יכולתי לזוז מרוב כאב, ואז הכאיבו לי עוד כדי
לרפאני מהמחלה אותה גרמו. ממש לא בטוח שבפרו הייתי מקבל שירות
יותר טוב, אבל באמת היה עליהם להתאמץ כדי להגיע לסטנדרט הגבוה
במערב הנאור.

היום קיבל אותי בליטופים חמימים מבושמים בריח ים. מצמצתי אליו
בתודה ושדרגתי את מצב רוחי בסיגריה ומיץ תפוזים. צעדתי לכיוון
הים עם מרכוס, נערתו וחיילי הצ'יפס, כולנו מאושרים מחוסר
השתלשלות העניינים ומיופיים של היום, הקיום וכתליו החיצוניים
של בית החולים. עצרתי בחנות האינטרנט להודיע לכולם על שלומי
הזקוף ולקרוא מספר הודעות המסבירות לי ביותר דרכים משחשבתי
שאפשר עד כמה אני טיפש וחסר אחריות. חזרתי הביתה אחרי מספר
חודשים של אור.

כשנה לאחר מכן, כשאימי סיפרה לרופאים שאני בוכה לפעמים בלילות
מרוב ייאוש וכאב ובדידות, הם הציעו לי בחיוך כדורים נוגדי
דיכאון. זה כבר היה קרוב לסוף התקופה בת החודש בה ביליתי
בחברתם עטוית האדישות והסכינים, אבל לא ידעתי זאת. הסתכלתי
החוצה, אל הים הבוהק בשמש, ואמרתי לא.