פרק א' - התעוררות

האישה השמנה שרה, וזו הייתה רק ההתחלה. קמתי בזריזות, סגרתי
בטריקה את החלון ונשכבתי מיד חזרה, תוך שאני מהדק כרית לראשי.
חמש בבוקר, מה כבר יש לה לשיר בשעה כזו. אני במקומה הייתי נכנס
לדיכאון רק מלהביט במראה. מרושע? אבל מה לעשות? אני עייף והיא
שרה, אני בדיכאון והיא מאושרת. ולא מגיע לי, ממש לא. האמת היא
שמעולם לא ראיתי אותה. היא עברה לגור בדירה הסמוכה לפני כשבוע
וכל מה שאני יודע עליה - זה שהיא ללא ספק אוהבת לשיר, ובקול רם
ועל הבוקר. ולמה שמנה? ככה. זה הקול שלה והעובדה שהיא נשמעת
מאושרת. היא חייבת להיות שמנה. אני חייב לחזור לישון.
נחרות קלות, חברה שלי ישנה בשלוה. שום דבר לא מפריע את שנתה
בשעה כזאת. בת עשרים ושתיים, דוגמנית מצליחה ונוחרת. רק זה חסר
לי עכשיו. מקסימה עד שמשמיעה את קולה. כל היום מפזרת חיוכים
לכל כיוון. ואני? אני המאמוש שלה. מאמוש פה ומאמוש שם. די,
נמאס לי. התהפכתי לצד השני והתרכזתי. מוכרח לישון!
לספור כבשים? לא עובד בשבילי. כשהייתי ילד נהגתי לספור כבשים
לפני השינה כשאני מדמיין אותן עוברות מעלי מצד לצד. הייתי
מתבלבל בספירה, מתעצבן ונשאר ערני לחלוטין. וכשכבר נרדמתי, כל
רחש היה מעיר אותי. השינה הפכה אצלי לערך עליון. הייתי עושה
טרור בבית לכולם. מהרגע שנכנסתי למיטה היו חייבים להנמיך את
הקול בטלויזיה שדלקה בסלון בקצה השני של הבית. השכנים מעבר
לקיר, הסבא והסבתא שלי (למזלי, אולי למזלם) היו חייבים לשמור
על שקט ולא עזר להם שהם 'זקנים' ויש להם בעיות שמיעה. גם מזגן
אסור היה להם להפעיל בזמן שניסיתי להרדם. ואני אהבתי ללכת לשון
מוקדם. חברה שהשאילה לי ספר, לקרוא לפני השינה, הצילה את המצב.
עבד עשר. בספרים מרתקים במיוחד, החזקתי מעמד כשני עמודים לפני
שנרדמתי וגם אז לא זכרתי את רוב מה שקראתי ערב קודם. ספר
"שינה" היה מחזיק אצלי מעמד שבועות ארוכים עד שהצלחתי לסיים
אותו.
הרמתי את הספר שלצד המיטה והדלקתי את מנורת הקריאה שלי.
"מאמוש, כבה את האור, אני לא יכולה לישון ככה". והנחירות שלך
לא מפריעות לך? כיביתי את האור.
לפחות היא הפסיקה לנחור. גם השמנה כבר לא שרה, בטח הציצה
במראה, מזלי משתנה.
לחץ קל בשלפוחית, מתעלם. לחץ מתגבר, מתעלם. הנחירות חוזרות,
לעזאזל. רץ לשירותים. חוזר, מדליק את אור. מחכה קצת ו...
"מאמוש... האור". נחירות נפסקו. מכבה את האור מתכרבל, כרית על
הראש.
כן, גם הקטע של כרית על הראש, נשמר מהתקופה שבה ניסיתי לחסום
כל רעש מפריע ולהרדם. היום אני כבר לא יכול אחרת.
ו... טלפון. אני לא מאמין. טלפון בשש בבוקר? מי מת? בטח קרה
משהו נורא. אמא שלי התקשרה אתמול ואמרה שהיא מרגישה חולשה. לא
התייחסתי ברצינות, סה"כ היא מרגישה חולשה או כאב ראש או כאב גב
או רעידות ברגל ועוד כל מיני מחושים ותחלואים כמעט בכל פעם
שהיא מדברת איתי מאז שעזבתי את הבית - לפני כשנה. בהתחלה
הרגשתי נקיפות מצפון. אישה מבוגרת, אלמנה, לא בריאה לטענתה,
לבד. אבל עזרו לי להבין שהיא רק מנצלת את טוב ליבי. "מאמוש,
הגיע הזמן שיהיו לך חיים משלך... איתי ביחד, בדירה משלנו".
הטלפון מצלצל מהצד השני של המיטה. ליד האוזן שלה והיא לא
שומעת. נראה אותה עכשיו אומרת לי שאמא שלי מנצלת אותי. הדלקתי
אור. שתקום גם היא. שלחתי יד ארוכה לטלפון שלפני שהספקתי לענות
הפסיק לצלצל. "מאמוש... האור". שתקי יה פרחה. כיביתי את האור,
מייד חזרה לנחור.
מה אני עושה עכשיו? להתעלם כאילו לא היה ולחזור לישון? ומה אם
באמת קרה משהו? אז למה ניתקו? אולי היא התעלפה בזמן שחיכתה
שאענה והנוחרת הפריעה לי והטלפון התנתק לאחר שנמשך מהשקע שלו?
אני אתקשר אליה. ואם זו לא היתה היא? לך תסביר לאמא שלי
שהתקשרתי כי חשבתי שהיא התקשרה אלי ועוד בשש בבוקר. גם ככה היא
חושבת ש"הדוגמנית" סובבה לי את הראש.
רעיון, כוכבית 42, בזק תבורכי. אם זו אמא והיא התעלפה, איך היא
בדיוק תענה לטלפון? בעיה. אבל אם לא וזה למשל טעות במספר נוכל
להסביר באדיבות לאדיוט שבצד השני שילמד לחייג כמו בן אדם
בייחוד בשעות כאלה. שלחתי יד לשפופרת תוך שאני אוסף עצבים
לקראת השיחה, נוציא עליו הכל ובהזדמנות נעיר את הנוחרת ונעשה
קצת רעש לשמנה מהצד השני של הקיר. ומה אם הוא עבריין קריזיונר
שכבר מכיר את מספר הטלפון שלי וידע גם לאתר את הכתובת שלי?
נרגעתי. שש וחצי, כבר לא אצליח להירדם, יש לי עוד שעה לשרוף.
המגע החמים של הגוף של יפית התחיל להשפיע עלי. סה"כ יש לה
נחירה עדינה מאד. חיננית הייתי אומר, כמו פזילת חן. נצמדתי
קלות, ליטפתי את ירכה תוך שאני מתקדם כלפי מעלה. "מאמוש, די.
אני רוצה לישון!". מכוערת.