אכזבה היתה העובדת הכי חרוצה במפעל "וורדס" לאיסוף אשפה. כל
בוקר עוד לפני שהשמש הפציעה היתה יוצאת עם משאית הזבל שלה
ואוספת זבל שאנשים הוציאו. אך לא סתם זבל!
לפני שנים היא עלתה על פטנט מהפכני, שהיה מלווה בכמה לירות,
היא אספה מילים שאנשים זרקו. "אנשים זורקים מילים כמו זבל
ומילים זורקות אנשים לזבל וזבל נזרק כמו אנשים בלי מילים" חשבה
לעצמה מתניעה את רכבה ויוצאת לעוד יום עבודה.
ברקע מושמעים שירים ברדיו, אנשים אין, ורק פחי האשפה חיים,
מלאים במילים שזרקו.

היא היתה אוספת אותן בעדינות, שמה יברחו, שמה יפגעו,יפגעו. זה
לא נעים ללכת ברחוב וש"כלב" יפגוש אותך- הוא לפעמים נכנס יותר
מידי למשמעות שלו. ואולי אם אנשים היו נכנסים לתוך משמעות של
מה שהם אומרים אז הם לא היו זורקים כ"כ הרבה מילים לזבל. אך
אכזבה לא התלוננה, בשבילה זו היתה העבודה: איסוף מילים שנאמרו
בלי משמעות- כאלו שנזרקו לזבל.

היא אספה מהרבה מאד מקומות מילים מהזבל.
מרחוב המייסדים בו בעיקר היו בזבל מילים באידיש, ששמה מהר מאד
בתוך פח מברזל רק שלא תשמע אותן.
ברחוב הרצל בעיקר היו בפחים מילים של תקווה, נאיביות כאלה
שכשאספה אותן שמה אותן מיד בתוך קריסטל, רק שלא יתנפצו חלילה.

מרחוב ההגנה שם היו בזבל רק מילים יפות, מילים רומנטיות,
מחמאות. היא היתה אוספת את המילים בעדינות, לעיתים נעטפת בהם,
כשהיתה מגיעה לביתה היתה קושרת את אותן מילים לגופה, נתלת
באוויר,עם הראש למטה, מרגישה את הדם זורם לראשה, רגליה לא
נוגעות בריצפה, שדיה כנטיפים, היא חשה עצמה מתגברת על כוח
הכבידה, לועגת לכל החוקים של איינשטיין וניוטון. היא הרגישה
בטוחה ככה. היה לעיתים שכמעט נחנקה כאשר חוט המילים כמעט
והתהדק על צווארה, אך כל פעם הצליחה להנצל.

רחוב אחד שהיא לא אהבה לאסוף מהם זבל, היה מסמטה קטנה בין רחוב
הרצל להגנה. אמנם, בגלל עבודתה נאלצה להשלים עם זריקת המילים
לזבל, אך היתה שרשראת מילים שכל פעם שאספה אותם הרגישה דקירה
בצד ימין של החזה. חולשה כזאת שעירבה עצב וגועל. כל פעם שהיתה
פותחת את הפחים נשמע בכי מר ועצוב. אלו היו "אני" "אוהב"
ו"אותך".
"אני" היה בעל מראה ייחדוי. כל "אני" היה שונה מרעהו. "אותך"
עוד לא ממש החליט על מינו ולכן נראה קצת כמו דראג קוין. רק
אוהב היה זוהר בעל הילה מיוחדת, כזאת שמקרינה חום. "אני"
"אוהב" ו"אותך נורא אהבו לבוא אחד מאחורי השני. אולי זה מצביע
על עוד דברים, אבל היא כיבדה נטיותיו של כל אחד. אבל דבר אחד
שהם לא- הם לא עמדו בכך שאנשים כל היום משליכים אותם לזבל ולא
חושבים על משמעותם...

"את לא מבינה את הכאב" אמר "אוהב" לאכזבה דומע מקנח אפו בקולות
רעשניים "אנשים אומרים אותנו, רק כדי לרצות לשמח ולא מבינים
כמה הם פוגעים" "אוהב" המשיך למרר בבכי מקנח את אפיו בחוזקה
ואליו מצטרפים "אני" ו"אותך".
"ממזמן למשל" אמר אני כשהוא דומע ועיניו עצובות, אמר הבעלים
שלי לאיזה מישהי אותי ואת אוהב ואת אותך" מבלי לחשוב שניה.
"אתמול- הוא זרק אותנו לפח".

אני המשיך לדבר אבל אכזבה היתה בעולמה. תמיד הפליא אותה באיזה
קלות אנשים זורקים מילים לפח. ממש כאילו היו נוצה. והיא- כל
פעם שאוספת את המילים גבה נשבר ממשקלן הרב. האם אכזבה צריכה
לבלות יותר בחדר הכושר או המילים עושות לה דווקא אולי זה כי
היא מפחדת מהן שמה יתקפו אותה, הרי מילים שנזרקו הן מאד פגיעות
ופוגעות.

לא פעם התלבטה על עתידה, ייעודה בעסקים אלו. היא הרגישה
שהאיסוף של המילים הנזרקות רק מזיקות לה. במייחוד אלו שלא רח'
הרצל שכל פעם שאספה אותן, הרגישה מתלאת תקווה, אך גם על מילים
אובד הקלח- וכמות הקלחים שהצטברו בביתה הקט היה גדולים. כל פעם
שקלח היה הולך לאיבוד היא היתה מתעצבת. מילה שאנשים אמרו וזרקו
לפח נעשית תוקפנית מאד.
למילים מהסמטה הקטנה, כבר התרגלה, וכבר הפסיקה להאמין, במיוחד
ל"אוהב" שגרם להרבה קלחים להתחבא אצלה בבית.

אכזבה איכסנה את "אני", ו"אותך" בצנצנת שוקולד שמה יתפחו
ויכבדו אולי בפעם הבאה שישתמשו בהם הם לא יוכלו להזרק כ"כ
מהר.
את אוהב היא הכניסה עמוק לתוכה, פתחה פה גדול ובלעה את כולו.
כמעט נחנקה אך לבסוף הרגישה איך הוא נכנס פנימה מתפשט בגופה,
עובר תא תא ומשתכן בנפשה.
אך מהר מאד הבינה, שמשפט הסבתאות נכון ושלא כדאי לאכול דברים
שנזרקו לזבל