הוא עוד פעם עשה את זה, השאיר אותי מאחור כמו גיבור גדול,
כאילו הכל יהיה בסדר.
ומה אני יכולה לעשות, יוצאת למרפסת רואה אותו עוזב, מדליקה
סיגריה בידיים רועדות פותחת טלויזיה הולכת הלוך ושוב.
אני לא יודעת למי לצלצל.
נכנסת למחשב, פותחת את המסנג'ר אולי יהיה מישהו ער.
סתם מדברת על דברים שוליים סתם לנסות להעביר את הזמן אולי
להירגע.
מוזיקה שאני אפילו לא שומעת.
אני רוצה שתענה לי אבל אתה בעבודה, עם מי אני אדבר על זה שהוא
הלך.
הוא עושה את זה שוב את אותו הדבר כמו פעם רק שעכשיו אין לי שעת
שינה מוגדרת "אני כבר ילדה גדולה".
לפחות הפעם האמבולנס בא מהר, לא כמו אז, אולי זה מרמז שהפעם לא
יהיה כמו אז. הוא יחזור הביתה.
אין לי את ההרגשה של אז, אז זה היה ברור, נחכה אולי גם עכשיו
זה כמו אז ואני אגיד להתראות כשאני בבית במיטה ולא ליד.
אין לי ממש דמעות, הפעם הם ממש תקועות, הידיים כבר לא ממש
רועדות (המוזיקה ברקע קצת יותר חזקה).
אולי הפעם זה יהיה שונה מאז.
הוא בטח יחזור הביתה,
לא כמו אמא אז.