אני אוהבת שאתה מפעיל את חוטיי הדקים. חוטים שקודם לכן כלל לא
היו לי. אוהבת לראות זיק של אור בארון הבובות החשוך, ולאחריו
אותך - מושיט ידייך בזהירות, ובודק שחוטיי אינם מסובכים
בחוטיהן של שאר הבובות.
אוהבת כשאתה צובע אותי בכל פעם מחדש, מגייס למעני את כל צבעי
הקשת - וכך פותח לפניי עולם אחר, הנמצא מעבר ליריעת הקטיפה
האדומה, הנפתחת למעני בכל ערב.
אוהבת לראות קהל המתפעל בכל יום, איך הפכת בובה שבירה, עדינה
וחיוורת, לאשת העולם הגדול. למישהי אחרת. מיוחדת.
אני מיוחדת.
אוהבת כשאתה לוקח אותי איתך, למקומות שבהם לא ביקרתי מעולם.
תרבויות שונות, חוויות משונות, חיים אחרים. שוב ושוב משחק
בחוטיי הדקים. פעם רגל ופעם יד, הראש נע ונד, ובתנועה רכה אחת
יכולה אני להקסים אין-ספור עיניים נוצצות.
אתה מביים אותי כאוות נפשך, ומעצב את חיי בעזרת החוטים (שאליהם
כבר התרגלתי). בעזרתם הראית לי עולם, לימדת אותי לחיות. פקחת
את עיניי שוב ושוב, והסברת לי, צעד אחר צעד, כיצד להשתמש בהן.
כעת אני סבורה שאוכל להשתמש בהן בכוחות עצמי. למדתי לראות,
לשמוע... לעמוד! כששחררת אותי מן החוטים (בלית ברירה), הצלחתי
לעמוד לבד על רגליי!
עכשיו אני כבר בסדר, אני מסתדרת. מדי פעם אצטרך שתחזיק לי את
היד, אך לראות אני יכולה בכוחות עצמי. ראיתי עולמות חדשים,
פלאים וניסים, ואפילו דברים שחלפו על פניי כלא היו.
רק דבר אחד איני יכולה לראות (ומעולם לא הזכרת, לא אמרת) -
אותך. לא אוכל עליך להביט ולהשתאות. אתה שם למעלה, משחק בחוטים
של בובות אחרות. הופך אותן לבובות כמוני. מיוחדות.
אך אני מבקשת שתמיד תזכור (ואני יודעת שתזכור),
שמעולם,
לא הייתה לך בובה כמוני.