(או מונולוג ראשון)

"את זוכרת איך..." הוא פתח בקול רועד, "כשהייתי בן שבע, אבא
היה משחק איתי בשח-מט, ובכל פעם היה מביס אותי במשחק הראשון
אבל נותן לי לנצח במשחק השני? אני זוכר איך חשבתי אותו לגדול
וחזק וחכם, ולא ידעתי  כמה שהמצב שלנו גרוע, ואבא היה עובד אז,
ואמא היתה מבשלת מרק עוף ותפוחי אדמה ועוד ידעתי קצת רוסית
וקראתי להם קרתושקה." "זוכרת", היא אמרה, מחייכת אל אחיה הקטן.
"איכשהו הכל השתבש כשגדלנו, נכון? איך יצאנו לשכונה, הגדולים
פשוט תמרנו אותי כאילו שלא היתה לי בחירה, אבא נהיה חולה ואמא
יצאה לעבוד ואני פשוט הסתובבתי ו... הם איבדו כל אחיזה עלינו.
את יודעת, כשראיתי את ההיא חולפת לי מול השמשה הרגשתי פתאום
דקירה בלב כי ידעתי  שאמא תתעצב, פתאום נפל עליי כל העול הזה
של כל השנים שאמא דאגה לי אבל הרגעתי אותה, כמו בפעם ההיא שהיא
שחררה אותי בערבות כשנעצרתי על הרכב ההוא. בכל פעם הרגעתי
אותה, שיהיה בסדר, אבל ראיתי בעיניה שאני גורם לה לכאב והדאגה
שלה לא עוברת. אבל אז, באותו הרגע, שבו ההיא נמרחה לי על
השמשה, הרגשתי איך הדמעות נלחצות אל תוך העינים שלי כמו
סילונים של מים ודימיתי איך הן פשוט מוזרקות החוצה בלחץ. היו
לי הבזקים של כל הפעמים שקיבלתי הזדמנויות לעצור או שהיו אלה
פשוט נקודות שהגבירו את הלחץ להיות ברחוב: כל מפגש עם המשטרה
שבו רצו שנלשין ובעצם רק הרגשתי יותר מחוייב לשתוק. זה אולי
נמשך שניה או שתיים עד שבלמתי לחלוטין והיא החליקה מן השמשה אל
הכביש למרגלות הרכב, אבל שתי השניות הללו שחלפו מהרגע שקלטתי
מבט של אימה בפניה כשהיא הבינה שהיא נדרסת, ובטח הבחינה במבט
של אימה בפניי כשהבנתי שהיא תידרס, וכל זמן שהיא היתה על השמשה
קפואה וסובלת, רצו בתוך הראש שלי המחשבות הללו על ההזדמנויות
לרדת מהרכבת שפספסתי, ועל הסבל שאני גורם לאמא ואבא, כל הזמן
ליוותה אותי תחושה שלפעמים עוד חוזרת, כאילו יש איזה נייר
ליטוש, גס, בתוך הראש שלי, והוא משייף את הצד הפנימי של המצח
שלי ומאיים לטחון אותו עד דק ולהותיר בו פתח פעור שדם ואבק
גולגולת ייפלטו ממנו."
הוא נאנח קלות ונשען לאחור, מנגב עוד טיפת דמעה מן הלחי
שהאדימה והעלתה סומק מן הבכי החנוק שליווה אותו. אחר, בטרם שב
לדבר הוא רכן אל הארגז/שולחן שעמד לפניו והרים ממנו מאפרה
שבאופן מפתיע היתה נקייה בצורה יסודית שהעניקה לה ברק, ממש כמו
הברק המלאכותי שבפרסומות לחומרי ניקוי. הוא ביקש מים וסימה
ניגשה למטבח ומזגה לו מי ברז בכוס זכוכית נמוכה. הוא שתה שתי
לגימות בהפסקות קצרות ביניהן, כל לגימה היתה מהירה והסתיימה
במעט פליטת אוויר מנחיריו. תופעה מצחיקה זו של פליטת האוויר מן
הנחיריים היתה מוכרת היטב לאחותו עוד מן הילדות, ובכל פעם ש-P
היה קצת עצבני, לחוץ או עצוב, הדפוס הזה היה חוזר, מלווה
במבטים חסרי מיקוד ובריצוד של העינים לצדדים. אך הפעם ההרגל
הישן הופיע ללא ליווי המבטים. הוא הניח את הכוס על השולחן
כשחציה מלא, שב להשען לאחור ושב לדבר.
"בכלל לא חשבתי שהיא תמות, או שפשוט קיוויתי שהיא תחיה, אבל זה
לא לקח הרבה זמן עד שהיא מתה, אולי שעתיים או שלוש ו..." הוא
השתנק מעט ואחותו הוסיפה שוב "אני זוכרת" אחד, כדי לציין שהיא
יודעת שהנערה מתה זמן קצר לאחר התאונה. הוא המשיך:
"בתחנה הושיבו אותי עם אזיקים בחדר החקירות. השוטרים הודיעו לי
שהיא מתה ואז קצין המבחן שלי הגיע. הרגשתי כמו אלכס ב-התפוז
המכני, הסרט הזה נראה לי כל-כך מוכר פתאום, שהוא נעשה באותו
רגע לזכרון משלי, מחיי, הרגשתי דה ז'ה וו. התחושה המוכרת
הפיקטיבית היתה כל-כך חזקה, כל-כך משכנעת, שהאמנתי שקצין המבחן
יקרא לי רוצח ושהשוטרים ירביצו לי. אבל זה לא קרה, ולא בגלל
שזה היה בלתי הגיוני, פשוט בגלל שזה לא קרה. שלא במודע, העדפתי
שהם ירביצו לי כי אז הייתי יכול לשנוא אותם, אבל הם לא, הרביצו
לי. אז התחלתי לשנוא את עצמי. את זוכרת את המשפט?"
"זוכרת", היא השיבה.
"אני לא", הוא אמר, "כלומר קצת, אני זוכר שהשתדלתי להקשיב, מה
אומרים, למה מתכוונים ומתי מדברים עליי, שזה בעצם לא היה כל-כך
הרבה כמו שהייתי חושב, הם בכלל דיברו על דברים... לא ממש
קשורים, אני גם לא כל-כך יודע אילו, אבל אני זוכר את התחושה
שכל פעם ניסיתי להקשיב ואיבדתי את חוט המחשבה, וזה כל מה שאני
זוכר כי כל הזמן התרכזתי בתחושה של השיוף שבפנים, את יודעת,
וחשבתי כל הזמן שזה עוד רגע קורה ואז האמא של ההיא תצרח באושר
כשתראה איך הגולגולת שלי נעשית שקופה מרוב שהיא דקה ואז המצח
שלי ייפער. ואני רק אשב שם, לא מאוד מופתע, ואמא תכסה את פיה
בידיה. את המחשבות הללו אני זוכר הכי טוב. הן היו מאוד מאוד
תמונתיות. הסתכלתי על עצמי מבחוץ ממושבו של השופט וכבר חרצתי
את דיני. קורה לך שאת מסתכלת על האצבעות שלך והחללים שביניהן
נראים לך מוזרים כאילו משהו במרווחים המשולשים שנוצרים הוא לא
מאוד הגיוני? כל פעם שאני משתגע ומנסה להעביר את הזמן אני
מסתכל על משהו, בוהה ממש לעומק, ואז המחשבות על הלא הגיוניות
של היקום צצות. כמו מה זה בדיוק כוח המשיכה, מה - יש קרניים
שמושכות או חוטים נעלמים? אני שוקע במחשבות הללו. זה התחיל
במשפט אבל זה היה בעיקר בכלא ובמעצר. אני יודע שזה נשמע קצת
מוזר כל מה שאני אומר, כאילו אח שלך שהכרת שהיה קצת פושטק, ילד
בעייתי אבל לגמרי מציאותי, כאילו אני קצת השתגעתי, חושב על כל
מיני משולשים לא הגיוניים באצבעות ו... אבל זה פשוט היאוש, את
יודעת, כל יום, כל בוקר לקום לספירות וללכת לישון עם ספירות.
אולי באמת הכלא הותיר אותי משוגע, זה קורה לאנשים, את
יודעת..."
"לא", היא השיבה לפתע על השאלה שלא בדיוק נשאלה, "אני לא ממש
יודעת, גם מעולם לא סיפרת לי בכל השנים הללו."
"כן, אני מצטער, פשוט לא היו לי הכוחות. גם הרגשתי אשם ורק
חיכיתי לצאת, מהסביבה המתוחה הזאת, התחושה של התחנה, הסואנת
הזאת. הכלא הוא כמו תחנת רכבת ואנשים באים והולכים ממנה כל
הזמן, צצים כמו על מסך לתוך החיים, בוהקים ונעלמים כלעומת
שבאו, כל אחד מגיע רק לסצינה או שתיים ואז היא נגמרת והסרט שלך
ממשיך והסרט שלהם ממשיך במקום אחר. אבל הסרט שלך ממשיך והדמות
המרכזית היא אתה. אבל שלא כמו בתחנת רכבת, חלק מהדמויות נשארות
על המרקע זמן מה קצת יותר ארוך, שותפים לתא, למסדרון, לחיים.
אתה לומד לאהוב אותן, או לשנוא אותן וכך או כך, אתה נקשר אליהן
והן הופכות מסתם דמויות שטחיות לדמויות עגולות, אנשים אמיתיים.
מפולסרים על המרקע שנדלקים וכבים לכוכבים של ממש, כוכבי המשנה
בסרט שלך. אתה קושר אתם את שגרת חייך, אוכל אתם, קונה אתם
בקנטינה ושולח ביחד אתם את הכביסה שלך. וכשדמות המשנה שלך
עוזבת את בית הסוהר אתה נזכר שבעצם זה סרט על תחנת רכבת, ושעד
שהרכבת שלך לא תגיע אתה משתגע ונמק שם. אני זוכר למשל איך
כשאליהו עוזרי הלך, במשך יום שלם עוד יכולתי להרגיש את הנשיקה
הרטובה שהוא נתן לי על הלחי, אבל בסוף גם התחושה הזו הלכה והא
חזר להיות רק דמות חולפת, איש ברקע, שהרכבת שלו כבר הספיקה
לצאת מהתחנה. מוזר, זה יום כל-כך עמוס, עוד הבוקר הייתי בבית
הסוהר. אני, אני לא ממש מעכל את זה שאני בחוץ, כלומר לא שאני
סתם בחוץ, שאני משוחרר ממש. מחר אני כבר מתחיל לעבוד." הוא
סיים את המשפט בתחושה של סיפוק עצמי כאילו איזה הבזק של אושר
יצא ממנו פתאום, זיק של תקווה שהוא שכח בתוך הפרץ המילולי הזה
שהעיק על אחותו.
"נהדר", היא הגיבה ביובש קל, הוא הבחין בזה ונעצב מעט. כל
החילופים הללו של הרגשות, אושר עצב תקווה כוח, ושוב עצב,
המהירות שבה הכל חלף לקחה ממנו הרבה כוחות. הוא רכן שוב לפנים,
הרים את הכוס ביד רועדת ושתה את יתרת המים בלגימה אחת. 'סלוד'
אמר לעצמו בלב. גל של עייפות תהומית השתלט עליו, הוא נשען
לאחור ונרדם.