שרית היא לא ילדה מפגרת- היא ממש לא... אז מה אם חלק חושבים
שכן? זה לא אומר שזה נכון. אף אחד לא מבין אותה, וכנראה גם לא
יבין. שרית לא ביקשה כלום חוץ מקצת חום ואהבה.
שרית תמיד חשבה שאם תגיד את הדבר הלא נכון אז ילעגו לה כמו שרק
ילדים יכולים כשמישהו נראה להם קצת חריג. אז היא לא בקושי
דיברה. לפעמים- כשהיא כן דיברה- היו יכולים לשמוע את קולה
העדין ולראות שהיא דווקא בנאדם נחמד, מיוחד במינו.
אפרת, שירי ורעות לעומת זאת היו מהבנות שכבר בכיתה ד' מילאו
חזייה C ובכיתה ה' קיבלו מחזור. הן היו מאלה שלא משנה העובדה
שהן לא ממש יפות או מיוחדות- כולם הסתכלו עליהן מלמטה ורצו
להיות קצת יותר כמוהן למרות כל המגרעות שלהן.
אומרים שאין ילדים רעים- רק ילדים שרע להם. לגבי שלושתן זאת
הייתה טעות. הן היו רעות בכל מובן המילה. אם יש מישהו שאפשר
להגיד עליו שהוא פשוט רע- אלה שלושתן- בלי להתווכח.
את שרית היה אפשר לנצל בקלות- היא סך הכל רצתה קצת תשומת לב
וחום מאנשים אחרים. וככה הן עבדו עליה- שלושתן. הסתובבו איתה
ודאגו לה כאילו הייתה אחת משלהן. כל זה בשביל מטרה אחת- כסף.
הם עשו על שרית כזאת קופה שהיה אפשר לממן איתה את כל היציאות
שלהן ולמלא את החורים כשההורים לא נתנו כסף.
זה קרה באיזה יום אחד- בחורף. הן שאלו את שרית אם היא רוצה
להכיר בחור שמבוגר ממנה בכמה שנים. שרית בהתחלה נרתעה ולא רצתה
מפחד שהבחור יידחה אותה כשיראה אותה אבל כמו תמיד- הן הצליחו
לעבוד עליה- היא קנתה את זה- כמו תמיד.
אפרת הייתה בראש הבנות- המנהיגה- אפשר לקרוא לה ככה. היא דיברה
עם הבחור בטלפון ואמרה לו שהיא מביאה לו בחורה בת 15 שהוא יכול
לזיין כמה שבא לו במשך שעתיים תמורת 100 שקלים, הם התמקחו קצת
על המחיר, קבעו מקום לפגישה ומפה זה התחיל.
הפגישה הראשונה הייתה ברחוב בוגרשוב בתל אביב שם הן הפגישו בין
שרית לבחור ועזבו אותם לבד. שרית ראתה לפניה בחור שנראה נחמד
וחשבה שאולי, אבל רק אולי הוא יהיה שונה. אחרי 10 דק' הוא הציע
לה לעלות לדירה שלו והיא- מסונוורת- הלכה אחריו בלי לחשוב
פעמיים.
בדירה שלו הוא התפשט ואז התחיל לנסות להפשיט אותה והיא ניסתה
להתנגד לו אבל הוא היה חזק- מאוד חזק. היא לא הצליחה לזוז
והוא, כמו מטורף. היא פחדה- פחדה מאוד. היה לו מבט קר בעיניים
והוא הזיע כשרכן מעליה. תוך שתי דקות הוא קרע ממנה כבר את כל
הבגדים, והיא- חסרת אונים, מעוותת כמו מקק שריססו אותו, מנסה
להתנגד, והוא- כמו חיה- לא מפסיק, בתוכה.
היא בכתה כל הזמן, משהתחיל. והתחילה לבכות חזק יותר כשגמר
בתוכה.
אחרי שעתיים נפגשו הבחור, שרית ושירי באותו מקום ברחוב
בוגרשוב. שירי שאלה אותו אם שרית עשתה בעיות והוא ענה שכן אבל
זה היה יותר מעניין. הם דיברו קצת, הוא שילם והלך. מאותו רגע
עד שהגיעו לבית של רעות היא חשה את ההשפלה הכי גדולה שאי פעם
עברה. יותר גרוע מהילדים שצחקו עליה בכיתה ו' כשנפגעה במחניים
מכדור שהיה נורא קל לתפוס אותו, יותר שכשבטעות השתינה במכנסים
כשהמורה לספורט הפחיד אותה בכיתה ח' וגם יותר משהייתה צריכה
לעלות לבמה כדי לקבל תעודת הצטיינות בהתנהגות מול כל השכבה
והחליקה בדרך לבמה בכיתה ט'.
הן הגיעו לבית של רעות. שם אפרת הסבירה לשרית שאם היא תגיד
משהו למישהו- הן יספרו לכל האנשים בבית ספר שהיא שקרנית,
מטורפת ושצריך לאשפז אותה. הן התחילו להפחיד אותה והיא כמו
תמיד ישבה שם ושתקה. ובשקט- הזילה דמעה.
אחרי חצי שעה כשהן חילקו ביניהן את הכסף וקבעו לה עוד פגישה הן
החזירו אותה סוף סוף הביתה.
בלילה היא שוב בכתה- יותר חזק הפעם. אימא שלה שמעה אבל לא
התייחסה- לא היה אכפת לה. במשך שעות היא בכתה ולא הפסיקה. בשעה
5:00 בבוקר היא נרדמה. אחרי שעתיים התעוררה והמשיכה לבכות. כל
הדרך לבית ספר היא בכתה, בשיעור היא בכתה ובהפסקות- בכתה.
אפילו כשהחברה היחידה שהייתה לה ניסתה לדובב אותה- היא שתקה.
לא הוציאה אפילו לא מילה אחת מהפה ופשוט בכתה.
למחרת בשעה 17:00 באו אפרת שירי ורעות לאסוף אותה שוב והיא-
בחוסר ברירה- הלכה איתן. אותו הסיפור, רח' בוגרשוב, שעתיים
וחזרה- בוכה.
5 חודשים תמימים הסיפור נמשך, 5 חודשים תמימים שרית בכתה
בלילה, 5 חודשים תמימים בהם איבדה את תמימותה שלה לנצח, 5
חודשים תמימים בהם לא הוציאה מילה מפיה וקולה לא נשמע עוד.
זה היה נמשך עוד 5 חודשים אם הפגישה האחרונה לא הייתה מסתיימת
בצורה שהסתיימה.
רח' בוגרשוב, 17:00 אחרי הצוהריים. שרית ורעות נפגשות עם הבחור
ורעות מוסרת לידיו את שרית החצי מעולפת. הבחור היה ערבי. ערבי
פלשתינאי או ערבי ישראלי- זה לא ממש משנה לסיפור- הוא היה
ערבי. רעות פחדה קצת וגם התקשרה לאפרת לשאול אותה אם זה בסדר-
אפרת אישרה ורעות מסרה.
שרית הלכה לדירתו של הבחור שם חיכו לו עוד 5 חברים. הם אנסו
אותה באכזריות, אחד אחד והיא באדישות מוחלטת- שכבה שם- כמו
גופה. כשגמרו כולם, הוציא הבחור שלקח אותה סכין ממכנסיו. שרית
שכבה שם- כאילו שלא ראתה אפילו את הסכין המתקרב לעבר בטנה. לאט
לאט- כאילו שעשה זאת בכוונה כדי שתחוש את הכאב העביר את הסכין
על בטנה, המשיך למעלה עד לראשה ובחזרה ועד כמה שהמתכת הייתה
קפואה- שרית לא הרגישה זאת- פשוט שכבה שם. הוא דקר אותה 33
פעמים. על כל פעם שדקר אותה קרא לה זונה והסתכל בעיניה הקרות
עם עיניו השונאות.
מאז אף אחד לא ראה את שרית. אם חושבים על זה אף אחד חוץ מאימה,
אפרת, שירי ורעות וחברתה היחידה לא שמו לב שהיא נעלמה. כשנפתח
התיק במשטרה והתחילו להופיע כתבות בעיתונים כל ילדי השכבה לא
הבינו במי מדובר- חשבו שמשמיצים את בית הספר שלהם מסיבות
פוליטיות כאלה ואחרות- חשבו שאולי הכתבים טעו בכתובת וזה קרה
בכלל במקום אחר- רחוק מהמקום הבטוח שלהם.
אחרי התיכון- גם חברתה היחידה וגם שלושת הבנות שכחו ממנה. גם
אימה כבר בקושי ביקרה בקבר והיא נשארה שם- לבד. כמו תמיד.
עכשיו היא מאושרת.