הגיע סוף העולם, אין סיכוי לשום דבר והייאוש השתלט עליי.
כולם שונאים אחד את השני, יש המון אלימות ואני חיכיתי לישועה.
שקעתי בבורות של עצמי ולא ידעתי איך לצאת מהן וכשיצאתי מבור
אחד נפלתי לשני. רציתי לברוח, רציתי להעלם, אפילו רציתי
להתאבד. התקופה הזו נמשכה יותר מדי זמן ולא יכולתי לסבול זאת
יותר, ואז בין רגע הופיע אור, אור לבן בוהק שהאיר וסנוור אותי.
בתחילה לא ייחסתי לו חשיבות, לא חשבתי שיהיה כדאי להתחיל עוד
משהו כשאני גם ככה נמצאת בסיבוכים עם עצמי ועם הסביבה שלי.
ולרגע אחד הייתי מסוקרנת לדעת מהו האור הזה, איך אור שכזה
פתאום מופיע בלי סיבה או אזהרה מוקדמת? לא היה לי אומץ, פחדתי
שאני אפגע שוב, גם ככה הכול אבוד בעיניי. הייתי חייבת לנסות
וניסיתי.
ככל שהתקרבתי אל האור הרגשתי שאני מוקפת במאות חלקיקים זוהרים
ומולי הייתה דמות שכל הזמן רציתי להתקרב אליה והיא לא נתנה לי.
רציתי לברוח אבל לא יכולתי, רגליי היו משותקות והרגשתי שאותה
דמות שלטה בי, תוך רגע משכה אותי הדמות אליה.
ואז, ראיתי אותו! הוא היה בעל פנים מעוצבות שמוטבע עליהן חיוך
שמימי והיו לו עיניים טובות המקרינות יושר ואמינות. הבנתי
מיהו, בהתחלה לא הייתי בטוחה בכך, היססתי, אבל אז הבנתי שזהו
המלאך שלי, זאת הישועה שביקשתי. קפאתי על מקומי ולא הגבתי, הוא
הסתכל עליי בעין בוחנת וחיכה שאגיד משהו או לפחות שאזוז. המון
דברים רצו לי בראש, חשבתי איך להתחיל את הכל, חשבתי על המשפט
המושלם, רציתי להגיד לו משהו מיוחד אבל לא יצא כלום. חיפשתי
בתיק שלי דברים מיוחדים שיראו לו מי אני באמת, חיפשתי אפילו
בכיסים אבל שום דבר לא היה שווה את המאמץ כי ידעתי שאין סיכוי
שאני אמצא. הרגשתי ששום דבר לא מספיק מושלם בשביל להראות לו.
הוא המשיך להסתכל עליי ותפס את ידיי, הבנתי שהוא לא רצה שום
דבר. הוא רצה אותי, הוא רצה שאסתכל עליו ודרך עיניי הוא יקרא
את הבעיה, אך לא יכולתי, וככל שהתנגדתי יותר ויותר, הוא הסתקרן
יותר ונלחם על שיתוף הפעולה שלי. הבנתי שאין לי סיכוי ופרצתי
בבכי, בכי של ילדה קטנה שנדמה לך שלא ייגמר לעולם. הוא ידע,
הוא ראה והכי חשוב - הוא הרגיש!
כל גופי כאב אבל לא נחתי לרגע אחד, עברה בי המחשבה שאולי אני
הוזה, אולי זאת סתם אשליה מהדיכאון שבו אני נמצאת ואולי אותה
דמות, אותה ישועה שביקשתי היא רוח, אוויר, דבר שלא קיים ומתקבל
על הדעת האנושית? טעיתי, אותו מלאך התחיל לדבר ואמר לי משפט
שהשאיר בי חותם הערצה. לא האמנתי למשמע אוזניי, צורת התגובה
שלי התעוותה ונהייתי שקועה במילותיו, כך שלא יכולתי לדבר
ובקושי לזוז. שברתי את קוד השתיקה שמוחי דרש, קיבלתי אומץ
ואמרתי: "אני יודעת מי אתה ולמה אתה כאן, מה אוכל לעשות בשביל
שתעזור לי?" בלמתי את עצמי, הסתכלתי ובחנתי את ההשתוממות
הרגעית של המלאך ואז הבנתי שהגיע הזמן לשנות ולהפוך את העולם
למקום טוב יותר.
הייתה לו מין הבעה מיוחדת על פניו, משהו שמשדר חוכמה וניסיון
רב. תנועות גופו היו מתונות, שלוות, ותמיד היה לו חיוך כובש על
שפתיו. לאחר שיחה ארוכה תחושה מוזרה עברה בכל גופי, אולי זאת
הייתה אהבה ואולי סתם היה קריר, מה שבטוח היה קסם באוויר שפוזר
בכל האזור. הייתה לו אישיות טובה ולבבית שרציתי שתישאר רק
שלי.
אט אט חשבתי לעצמי, שאולי הוא יישאר פה בעולם שלנו, אך זו לא
הייתה המציאות. הוא הלך והשאיר לי הרבה אושר פנימי ששימח עוד
כמה אנשים מלבדי, הוא גרם לי לחשוב באופן שונה. לנחש מה יקרה
אחרי הספר? את זה אני אשאיר לעתיד, כי היום אני חיה את הרגע.
מי יודע מה יקרה בעוד כמה דקות?