למה? זאת השאלה למעשים. בדרך כלל ששואלים למה, שואלים על מעשה
שמישהו עשה והטריד אותנו, אבל אני שואלת שוב, למה? זה יותר
מציק, נכון? כשפוגעים בך אתה שואל למה, כשלא עושים כלום אתה
שואל למה ולכל דבר שאינו נראה לנו אנו שואלים למה, אפילו סתם
לגבי משהו שטותי, אז? מה זה משנה?
הסיפור שאני הולכת לספר לכם בעצם הוא קצב מכאיב לי, אולי בגלל
שאז הייתי צעירה ואולי חשבתי על כמה אני יותר חשובה מכל העולם.
הסיפור היבש הולך כך, לפני הרבה שנים כשהייתי תמימה וקטנה היה
לי חבר, חודש ימים ביליתי איתו ובאותה תקופה לא היה לי חבר
יותר מחודשיים שלושה, אתם בטח מכירים את התקופה הזו ששום דבר
לא רציני וכך זה היה. משום מה האמנתי שאיתו זה יימשך קצת יותר,
אבל אין זה משנה כרגע מאחר ולא ממש ידעתי איך להתנהג לידו. בכל
מקרה, הוא גרם לי להרגיש בוגרת ולקחת החלטות אפילו שזה מה
שהייתי כבר עושה. הוא גרם לי להרגיש מוזר עם העובדה שאני
בתולה, הוא לימד אותי כל מיני שטויות שחלק מהם היו דווקא דברים
יפים, כמו לצייר מבלי לאמץ את היד ואת המחשבה ולהכיר תחומים
חדשים בלחימה פיזית במקרה של התקפה. אבל זה נגמר מהר מאוד.
אני אישית הייתי לומדת משון דרך העיניים, זה דבר מאוד מיוחד,
בכלל היה לנו קשר מיוחד ולא היינו רק סתם ביחד, היינו חברים
טובים. אומרים שאנשים שדומים זה לזה מתאימים טוב מאוד, אבל
אנחנו לא נתנו לקשר הזה הזדמנות רצינית כי בכל זאת היו בעיות.
הוא היה ממש מאוהב בחברים שלו ולי היה אכפת רק ממנו.
שון בעל הנפש הילדותית שמסרבת להתבגר ולהתגבר, נשאר אותו דבר
ולא תמיד יכולתי להבין אותו. הוא אף פעם לא היה מעורב, זה היה
משהו ממש מוזר, כאילו שנכנס לעולם המסתורי שלו. לפעמים לא
הבנתי מה הוא היה אומר, אבל זה תמיד הצחיק אותי. אתם בטח
יכולים להבין למה אני עדיין מדברת עליו, נקשרתי אליו קשר חזק
ולקח לי הרבה זמן להתגבר עליו. הוא אדם שקל נורא להתחבר לנפשו,
היו ימים שאחרי שנפרדנו רציתי להתנהג כמו ילדה קטנה, סתם בשביל
להתחבר לאותה אהבה כנה וילדותית שהייתה לי אז. אני לא יודעת
למה זה היה הכרחי לספר את כל הסיפור הזה, מה כל כך חשוב שתהיה
האהבה? עוד איזה גאון שעושה עלינו כסף בלי חשבון ומה? אנחנו
חיים עם הפיקציה הזו שנים, רודפים אחריה בכוח ומה מסתבר, אין
קו סיום למרוץ הזה. למה בכל זאת אני ממשיכה לרוץ? יכול להיות
שבמהלך השנים פיתחתי תקווה עמוקה לאהבה. כהרים וגבעות
אינסופיות של תקווה בתוך ליבי ומה יצא לי מזה חוץ מאכזבה גדולה
ושברון לב? אלו השאלות שאינני מעיזה לשאול בקול רם מחשש, אדם
בלי נפש לא יכול להתקיים. אינני יכולה להחליף את נפשי באחרת.
חבל, דווקא הייתי רוצה נפש ילדותית ממש כמו שיש לשון, בלי הרבה
דאגות וזריקות מרץ כל בוקר ולילה לפני שהולכים לישון.