נפש שקרנית היא מהקלות לזיהוי, קל להריח אותה. לנפש זו יש ריח
מוזר שלא כדאי להתקרב ולהרגיש אותה לידך. אני הכרתי מישהו בעל
נפש כזו וגם תמיד ראיתי זאת בעיניו. הכי גרוע זה שגם יכולתי
להריח אותה עליו לפעמים. נפש כזאת לא יכולה להיות פרטית, היא
צריכה להראות נוכחות, ולכן היא מתפרצת מהאדם. אדם בעל נפש כזאת
סובל המון, הוא נכנע לה בקלות ומציית "לדבריה". יש הנהנים מזה,
אבל זה שנהנה מהשקר לא מבין שהוא עבד לנפשו באופן מוחלט. אותו
אדם שהכרתי היה עבד, הוא שיקר המון ואהב את זה. הרחתי את זה
עליו, לפעמים הייתי מפחדת שלא יידבק בי הריח הזה, זה היה
מגעיל.
לאדם זה קראו סם. באופן קבוע הוא היה לבוש שחור, צבע שנחשב
לצבע השנאה והמוות הסופי. הוא היה גבוה מאוד, שיער בלונדיני
ארוך וחלק, זקן קטנטן על הסנטר וחיוך שטני כזה שמשום מה תמיד
אהבתי. סם במקצועו היה מוכר בחנות ספרים, תמיד הלכתי לחנות
בשביל לראות אותו. לא משנה על איזה ספר הוא היה ממליץ לקרוא,
באיזו שפה או שנת הוצאה לאור, הייתי קונה, מוציאה המון כסף סתם
על ספרים רק בשביל לראות את חיוכו המיוחד. לי הוא לא היה משקר,
לא הרחתי את זה עליו בכל אופן.
יום אחד נכנסתי לחנות וראיתי אותו, כמובן שפצחתי בשיחת חולין
אך זה לא היה אותו הדבר. משהו הפריע, האיש בעל החיוך השטני שכל
כך אהבתי שינה פרצוף. זאת הייתה מישהי, ידעתי זאת ולכן שאלתי
אותו: "סם, האהבה טמטמה אותך, מה קרה לחיוך שלך? לבגדים שלך?
מה קרה לך?" הוא הסתכל עליי במבט קר וענה לי: "אני לא מאוהב,
אני סתם לא מרגיש טוב". ידעתי שהוא משקר לי, הוא התחיל להסריח
ממש, כמעט כמו גוויה, והייתי חייבת להגיד את זה. "אתה מסריח
ממש, אתה משקר לי. בן אדם לא לובש אדום סתם במקום שחור, בן אדם
לא מפסיק לחייך סתם והתנהגותו של אדם לא נכנעת ומשתנה כך." הוא
הסתכל עליי וחייך חיוך גדול ומיוחד, התחלתי להירגע. הסתכלתי
עליו במבט דואג ושאלתי: "הרבה בעיות יש לך, אבל ממנה אתה לא
יכול להיפטר, נכון?" הוא ידע למה אני מתכוונת, הוא בחן את פניי
והתמקד בעיניי התוהות ורצה לשאול כמו בכל יום "איזה ספר את
רוצה לקרוא היום?" ולהמליץ על משהו. במקום זה, הוא אמר את
המשפט הבא: "הנפש שלי השתלטה עליי, אני לא אוהב את זה יותר".
איך שסיים את המשפט הוא נפל, נפל ולא קם.
האנשים בחנות קפצו עליו, לא נתתי להם להתקרב אליו ואמרתי:
"תתרחקו, כרגע אני עזרתו היחידה. מי מכם יכול לעזור לי לפנות
אותו מכאן לחדר האחורי?" החדר האחורי שימש כמחסן קטן והייתה שם
מיטה שבה השכיבו את סם, ואני בינתיים דיברתי אליו כאילו שהיה
החבר שלי. ידעתי שלא תהיה לי הרבה תקווה בגלל שהוא ניצל אותה,
עכשיו הנפש מחזירה לו כפול. לחשתי באוזנו של סם למשך דקות
ארוכות, סיפרתי לו דברי כנות ואפילו הסברתי לו על הנפש השקרנית
ואיך השתלטה עליו, עד שסוף סוף התמרד והיה אמיתי, הנפש הרגישה
בגידה אמיתית באהבה שלך אליה. באיזושהי נקודה הוא פקח את עיניו
והתחיל לדמוע תוך כדי דיבור ואמר לי משפט מפליא: "מעולם לא
אהבתי אף אחת, רק את עצמי ואת שקריי. אבל עכשיו אני יודע
ובטוח, אני אוהב אותך!"
סם לא היה מבוגר ממני בהרבה, רק בשנתיים וקצת. הוא ידע שקצת
חיבבתי אותו, אך עדיין היה משהו שלא היה ברור לי, זה היה הוא
שדיבר או נפשו השקרנית? לא ויתרתי ועניתי לו: "אם באמת היית
אוהב אותי, איך היית מוכיח זאת? תראה לי", הוא הסתכל עליי
בעיניים שמחות ובחיוך ענק מאוזן לאוזן, הוא התרומם לכיווני. לא
שנבהלתי מהנשיקה, אבל הכל קרה מהר מדי, ופתאום מצאתי את עצמי
מתחתיו על המיטה. רציתי להפסיק את זה, כי בסך הכל אני לא באמת
מכירה אותו, הוא רק היה מוכר הספרים המסתורי. מצד שני, הוא היה
כזה חמוד וכל יום בחצי השנה האחרונה הייתי באה לחנות בשביל
לראותו.
באינסטינקט חד הפסקתי לשתף פעולה ואמרתי: "מספיק, אני לא יכולה
להמשיך עם זה", אבל הוא לא הפסיק, הבאתי לי מכה במקום שבו
הבנים מתקפלים והתחלתי לברוח. הוא רץ אחריי מקופל ואוחז בידיו
את מפשעתו וצעק: "אני אהב אותך!!! אני לא משקר, מתי תביני את
זה? למה את בורחת ממני? הבסתי אותה.". פחדתי להגיב, ידעתי
שמשהו לא בסדר. בשלב זה קשה מאוד יהיה לסמוך עליו, מי יודע
איזה שקר חדש הוא ידיף ממנו. העדפתי להעלם ולא לראות אותו
לעולם. אולי היום אני חושבת שעשיתי טעות ואולי הוא יכול היה
להיות האחד.
נפש שקרנית זו סכנה שעדיף לא להתקרב אליה, כמו המשפט הידוע לכל
"מי שמשחק בגפרורים יכול להיכוות".