היה היה פעם, כמו בכל הסיפורים,
ילד אחד שלא ידע כלום מהחיים.
הוא ניסה ללכת בדרך שלו,
וניסה לדעת ולגלות שלא.
וגם לו היה מלאך,
מישהו ששמר עליו ממרחק.
שניסה להראות לילד את דרך החיים,
ולגרום לו להבין שהם לא כאלה צודקים.
והילד הצליח לסיים תקופה,
שבזכותה הוא ראה שכל סוף הוא התחלה חדשה,
ופתאום נפקחו לו העיניים,
אך הוא הרגיש בתוך בועה,
וגם המלאך לא הצליח לפוצץ אותה.
והילד המשיך בחיי היום יום,
בלי שאף אחד יעזור לו ללכת לישון.
כי רק בלילה, מתפוצצת הבועה,
ופתאום הוא נזכר במציאות המגעילה,
במין הרגשה שגורמת לו לבכות,
והכל בגלל שעיניו סוף סוף פקוחות.
ואף אחד לא עוזר ואף אחד לא נמצא,
בשביל לעזור לילד לצאת מהבועה.
והוא מרגיש כלוא בתוכה,
בלי אוויר לנשימה,
והעיניים שלו פקוחות,
אבל הוא מרגיש שהן לא רואות.
או לא רוצות.
או פשוט מתנגדות להראות.
את מה שבמוח כבר הן קולטות.
כי קשה במציאות להודות.