לאן את?
צפונה עניתי...
הוא עלה לרכב, חייל... אפילו אין לו רב"ט, ילד יפה כזה נראה
קצת תמים. נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם חבר קרוב על שיטות להעביר
את הנסיעות הארוכות שלי והחלטתי לתת לזה צ'אנס. מה יש לי
להפסיד?
נכנסתי לתחנת דלק ואמרתי "תוריד חולצה ותלך להביא לנו לשתות.
מחכה לנו נסיעה ארוכה מאוד".
"אבל למה בלי חולצה?"
"כי אני אמרתי... מה ז'תומרת למה?" הוא הוריד חולצה במבט לא
מבין והלך להביא... חשבתי לעצמי שאכן יש פוטנציאל לילד.
המשכנו בנסיעה והתחלנו לדבר על החיים שלו, מה הוא מתכנן לסוף
שבוע וכל מיני דברים כאלו. הוא שאל אותי מה פשר האטבים שמונחים
לי על לוח השעונים ועניתי לו שזה שם תמיד, לכל מקרה שלא יהיה.
החיילצ'יק הסתכל עליי במבט לא מבין והחלטתי להסביר לו מה עושים
איתם. אחרי הסבר קצר על מי אני ומה תחביבי ראיתי זיק בעיניו.
"רוצה לנסות?" שאלתי. "המממ... אני לא יודע" ענה לי בפחד.
תתפשט! ציוויתי עליו. כמו חייל שמוכן לקרב, הוא עשה זאת בשניות
ספורות בלבד. עצרתי בצד ומיקמתי את האטבים במקומם הטבעי
(האשכים, הפטמות וכמובן איך לא... באוזניים) המשכתי בנסיעה
שואלת לשלומו ותחושותיו והוא אמר שלא מרגיש כלום. "חכה קצת"
אמרתי לו, " עוד מעט תרגיש" ועם חיוך ענק על שפתיי הדלקתי
סיגריה והמשכתי בדרך.
"רואה את האוטובוס הזה. כל החברים שלי עלו עליו ולי כבר לא היה
מקום לכן עצרתי טרמפים"
"אה, באמת?" חיוך  עוד יותר גדול עלה על שפתיי. "קדימה מותק
מתחילים לעקוף אוטובוסים" אמרתי בביטחון בעוד שהוא מביט בי
כאילו הרגע הרגתי לו את הכלב האהוב שלו. עוקפת אוטובוס אחד
ורואה שאין ממש תגובות כלפינו.
אני מאטה קצת וממתינה שהאוטובוס יעקוף אותי, שוב אני עוקפת את
האוטובוס אך הפעם בצפירות מחרישות אוזניים כדי לוודא שאף אחד
לא יפספס. אין לי מושג מי ראה אותו ומי לא כי אני לא ממש יכולה
לראות דרך גג הרכב אבל לפי איך שהוא טמן את ראשו בכתפי כדי שלא
ייראו את פניו נראה לי שהוא זיהה שם כמה פרצופים מוכרים.
"מפריע לך העקיפות שלי?" שאלתי כדי לבדוק את מצבו. "לא גברתי,
אני רק לא רוצה שאנשים שמכירים אותי מהבסיס ייראו אותי כך",
הקשבתי והסכמתי לא לעקוף יותר אוטובוסים.
"יפיוף תכסה את פניך. הבטחתי לא לעקוף אוטובוסים אבל לא אמרתי
כלום לגבי משאיות" אמרתי לו בשעה שאני צופרת לנהג משאית שמן
וחולפת על פניו. "גברתי, אני יכול להוריד את האטבים?" עצרתי
בצד, נתתי לו את בקבוק המים ביד ואמרתי לו לנשום עמוק. אחד אחד
ירדו האטבים. קודם מהאוזניים אחר כך מהפטמות והאשכים אחרונים.
חבל שלא הייתה לי מצלמה לצלם את פניו ברגע הסרתם. אוי זה היה
מחזה יפה. תחילה מבט המום אחר כך שיחרור אויר כבד ואחריו שלוק
גדול מהמים. "אפשר להסיר את הבא אחריו?" שאלתי, "כן גברתי, אני
מוכן" לאט לאט הסרתי את כולם והוא מתחיל להתרגל לכאב.
הגענו לרמזור! כמה נחמד, ילדי ההתנחלויות עומדים ומחלקים לי
סרטים כתומים ואני עם חייל ערום באוטו. " זרוק על עצמך משהו.
אני לא רוצה לגרום לילדים האלו נזק בלתי הפיך" הוא כיסה עצמו
בחולצה ואני פתחתי חלון ולקחתי סרט כתום מאחת הבנות. אילו רק
היא ידעה מה הולך שם מתחת לחולצה שלו ... חשבתי לעצמי.
ברמזור הבא אחריו כבר לא הסכמתי שיכסה את עצמו ולא הבחנתי בשום
התנגדות מצידו. הילד החדש שלי החל להתרגל לרעיון... מצוין.
"טוב אז תתלבש, אתה עוד דקה בבית." החייל התלבש בעצלתיים ואמר
שאין לו בעיה להמשיך איתי עוד ולחזור אחר כך באוטובוס. "אין
סיכוי" השבתי "אתה יורד כאן. אמא שלך בטח דואגת לבן שלה שצריך
לחזור מהבסיס... שלא יאשימו אותי בחטיפת חיילים." "אפשר אולי
את הטלפון שלך? או לדעת את שמך אולי?"  אחרי שנתתי לו את מספר
הטלפון שלי הורדתי אותו בביתו ועם חיוך ענק המשכתי לי בנסיעה.
חושבת על מה שהלך שם ועל כך שכמה תחנות אוטובוס שעצרנו בהן
לעולם לא יהיו עבורי אותן תחנות אוטובוס תמימות כמו בעבר.
לא עברו 10 דקות והטלפון שלי מצלצל. "גברתי, אני פנוי מחר בערב
אם את רוצה". חייכתי לעצמי והמשכתי לנסוע.