טוב, אז זה לא סוד שאתה לא רגיל, ולפעמים אתה הכי מעצבן בעולם.
לא מבין אותי, לא תומך, נלחץ מכל דבר ועושה רעש כאילו אני איזה
עבריינית מהרחוב... ואיך זה שאני לא יכולה לעשן לידך... ולא
לשתות...
לפעמים, רק לפעמים אני שואלת את עצמי למה לעזאזל אתה לא יכול
להיות יותר אשכנזי כזה? ולמה אתה לא שם לב שצוחקים עליך
כשצוחקים עליך? או שנמאס ממך כשנמאס ממך?
ואיך זה שעם כל המחשבות האלה, אני כל כך קשורה אליך? קשה לי
לחשוב על יום אחד בלעדיך... ועל
ההרגשה שאתה נותן, שבחיים לא תיתן לי ליפול, ושבחיים לא תיתן
לי לעשות טעויות.
פתאום קלטתי כמה אהבה יכולה להיות חונקת.
אתה כועס וצועק ופתאום מבין ומקשיב, השתנית... התבגרת.
פתאום אתה חושף רגשות, חיבקת אותי...
איך זה שהעירקי הגדול, הצעקני שאף אחד לא יכול עליו! אפילו לא
אבא שלו... אבא שתמיד מכוון אותי ולא נותן לי ליפול, ולא נותן
לי לעשות טעויות. אבא שלי - שתמיד צודק...
פתאום כשאני רוצה לנסוע רחוק - אתה מזיל דמעה... מילל...
חנוק לי בגרון, וכואב לי ממש - בגלל כמה דמעות ששברו לי את
האבא הגדול שלי...
אני לא רוצה לעזוב אותך, אבל אני לא אשאר לנצח, אתה חייב
לשחרר
ואני יודעת שזה רק מוכיח כמה אתה אוהב אותי!
אני אוהבת אותך. עדיין לא יכולה להגיד לך את זה בפנים...
ואתה חייב ללמוד שמה שלא יהיה, אני אשאר הבת הקטנה שלך.
חבל שהמכתב הזה שחשוף לאתר שלם - לא יכול להגיע אליך...