זה היה ביום שלישי. השיחות האלה תמיד מתרחשות ביום שלישי.
יובל ואני מסיימים באותה שעה, נוסעים לאותו הכיוון, ואיך שהוא
תמיד יוצא שאנחנו נשארים בודדים לנפשנו בתחנת האוטובוס, ולכמה
דקות מאושרות - הוא שלי, לחלוטין ובלי הסתייגויות. אני יכולה
לדמיין שהשיחות המתוקות והקרובות האלו הן ביטוי של משהו עמוק
יותר שמסתתר אצלו ושהוא עדיין לא מוכן לשחרר; אני יכולה לדבר
איתו, ממש. כמעט על הכל.
וככה זה גם התחיל באותו יום שלישי. במקרה, באותו יום עידו ויהב
היו חולים, אז הייתי בטוחה שלא יהיה מי שיפריע לנו, ושנהיה
לבד.
זה היה יום קיצי, והיה חם. חם מאוד. חם נורא. חם במידה בלתי
נסבלת.
אני התמודדתי עם החום בהוצאת דף נייר מהתיק וקיפולו למניפה;
יובל, באופן זכרי טיפוסי, הרים את שיפולי חולצת הטי הקצרה שלו
ושיחק איתה, מה שחשף את בטנו ומנע ממני להסתכל עליו.
"תגידי, גילי, יפריע לך אם אני אוריד את החולצה שלי? באופן
תיאורטי בלבד, כמובן". הוא דיבר בטון די בדוח, ולא חשבתי שהוא
רציני.
כאן המקום לציין, כמובן, איך יובל נראה. ובכן, הוא די רזה,
גבוה ממני בערך בראש, שיערו שחור, עיניו חומות, ורוב החברות
שלי חושבות שהוא מכוער. אני, לצערי הרב, נמשכתי אליו; לא
יכולתי להסביר למה, אבל היה בו משהו יפה. משהו שגרם לי לרצות
להיות לידו ולרצות להסתכל עליו.
מילקי קראה לזה עיוורון, נועה - טיפשות, שרון טענה שסתם מדובר
במקרה של "מצא מין את מינו" כיוון שאנחנו מוזרים באותה צורה
חמודה, וליהי, שהייתה פריקית של פסיכולוגיה, השמיעה באוזני כל
מיני תיאוריות מסובכות ששיגעו אותי.
"כן, יובל, יפריע לי אם תוריד את החולצה שלך."
"למה?"
"כי זה יהיה מצב מביך".
בשלב הזה כבר התחלתי לנוע בחוסר נוחות על מושבי. יובל ידע איך
אני מרגישה כלפיו, אבל אף פעם לא דיברנו על זה ממש. הוא
מיוזמתו לעולם לא יעלה את הנושא, ואני... אני פחדתי. פחדתי שזה
יגרום לי להשתפך יותר מדי ולהרוס את החברות איתו. פחדתי (די
בצדק) שזה יהיה מביך. וגם לא ראיתי אף פעם מתי זה "הזמן הנכון"
לשיחה כזו. אז כל פעם שהנושא עמד לעלות שיניתי נושא, בצורה
אלגנטית יותר או פחות, כמו למשל אותו מקרה (שקרה, כמה מפתיע,
באותה תחנת אוטובוס, ביום שלישי אחד, כמה חודשים קודם), שבו
כמעט קרה שהוא העלה את הנושא וציפה שנדבר עליו (או ככה פורש
ה"אני יודע שלא דיברנו על זה אף פעם ברצינות" שלו ע"י מילקי),
ואני, במקום לקפוץ על ההזדמנות, הרגשתי שזה לא הרגע המתאים,
ואחרי שתיקה קצרצרה, התחלתי לדבר על חוג כלשהו שפרשתי ממנו
בתחילת השנה ושחשבתי לחזור אליו.
"אני מבין"
כאן אנשים חכמים היו מבינים שאין צורך לומר יותר, והיו שותקים.
אני לא בחורה חכמה במיוחד. לא ליד אנשים שאני מאוהבת בהם, בכל
אופן.
"זה פשוט... מצב די עדין, הישיבה הזו בכלל. ואם אני כבר יושבת
ליד בן אדם שהרגשות שלי כלפיו די מורכבים ולא ברורים אפילו לי,
הייתי מעדיפה שלא יהיה בסיטואציה שום... גירוי נוסף שעשוי
להשפיע על ההתנהגות שלי".
"למה? מה את כבר מפחדת שתעשי?"
הו. כאן הבחור הסתבך. הוא ממש פתח תיבת צרעות.
"אתה רציני? אתה יודע כמה אנרגיה אני מבזבזת כדי להתנהג לידך
כמו בחורה חכמה ונורמלית בת שבע עשרה ולא כמו גרופית בת עשר של
הראל סקעת? כמה קשה לי לשבת לידך, אפילו כאן עכשיו, ולא לנשק
אותך? שנה וחצי זה הרבה זמן, אתה יודע, זה מאפשר לכל מיני...
דברים להתפתח ולהתגבר"
"אבל את לא תעשי את זה, אני מבין?"
"לא".
"למה?"
"מה זאת אומרת למה? כי זה יביך את שנינו ואתה לא תדבר איתי אחר
כך יותר ולא תתקרב אלי בחיים, וחוץ מזה... אני לא רוצה לעשות
לך טראומה."
"איזו טראומה זה כבר יכול לעשות לי?"
"טוב, אני לא רוצה להרוס לך חוויה שאמורה להיות די מיוחדת".
"למה זה אמור להיות מיוחד?"
תהיתי אם אינני טועה בהשערה. לא. אין סיכוי. אין מצב שלבחור
הזה יש כזה שלד בארון.
"כי מן הסתם זו תהיה הפעם הראשונה שלך".
והוא הביט בי בחצי חיוך, הניד ראשו לשלילה ואפילו לא הסמיק.
הרגשתי את העיניים שלי גדלות וגדלות עד שהן התחילו לכאוב כבר,
אבל הייתי המומה. בשוק טוטאלי.
"אתה מוכן... לספר לי?"
"אני לא חושב שכדאי, לא כל כך נעים לי לדבר על זה".
"אבל עכשיו אני אהיה נורא מסוקרנת ולא אצליח להפסיק לשאול..."
ואת המשפט האחרון אמרתי בטון ילדותי ומתפנק שכזה, והסתכלתי
עליו במבט של חתלתול שעומד לבכות. כנראה שזה עבד.
"טוב. בסדר. זה היה לפני בערך חצי שנה, כשהיינו בסן פרנסיסקו.
את יודעת, ניחשת את זה לבד, שהיו לי רגשות כלפי ליאב באותו
זמן".
הו אלוהים. ליאב הייתה ילדה שלמדה עם שנינו ביולוגיה. יובל
פשוט בהה בה לפעמים. הניחוש הזה התהווה בי כבר שבועיים שלושה
אחרי תחילת הלימודים. ידעתי שלא יקרה ביניהם שום דבר, אבל בכל
זאת, כשראיתי אותו מסתכל עליה התחיל להיות לי קר ורציתי לבכות.
יום אחד פשוט שאלתי אותו לגבי העניין והוא התחמק, בצורה די
פוגעת וישירה בשביל התחמקות יש לציין. עד היום זה הדבר הכי לא
ברור שהוא אי פעם אמר לי, והוא אומר המון דברים לא ברורים. "זה
מצב מאוד נוח בשבילך. לליאב יש חבר. אז אם אני אוהב אותה, ואת
אוהבת אותי, זה כאילו מפנה לך את הדרך" הכלב בר המזל אמר את זה
שנייה לפני שהוא צריך היה לרדת מהאוטובוס, ככה שלא הספקתי
לשאול אותו על מה לעזאזל הוא מדבר. ליאב הייתה איתו בסן
פרנסיסקו.
"ליאב ואני היינו די קרובים שם, הסתובבנו די הרבה ביחד, ובערב
אחד היא ספרה לי על החבר שלה וכמה שהם קרובים ואיזו מערכת
יחסים מדהימה יש להם. לא רציתי ממש לשמוע את זה, אז העמדתי
פנים שאני נורא עייף והלכתי לחדר של אחת הבנות האמריקאיות שהיו
איתנו במלון. התחלנו לדבר ושתינו קצת, ודבר הוביל לדבר ו...
זהו. זה היה די תמים, אם את רוצה לדעת. לא נגענו אחד בשנייה
בכלל".
הייתי בהלם.
"אתה עדיין בקשר איתה?" שאלתי.
"לא. אני גם לא חושב עליה כל כך הרבה." והוא הביט בי במבט
שפירשתי ככועס.
"הו...אני מצטערת. לא התכוונתי".
ניכר בו שהוא לא באמת מבין על מה אני מתנצלת.
"אני מתכוונת שלא הייתי צריכה להעלות את הנושא הזה בכלל ולא
הייתי צריכה לגרום לך לחשוב על זה".
"עזבי, בואי פשוט לא נדבר על זה יותר בחיים".
"כן, זה באמת יהיה רעיון מצוין".
הוא שם את הראש על הכתף שלי, וליטפתי את השיער השחור והמבולגן
שלו. רציתי גם לנשק לו את הקודקוד, אבל התאפקתי.
"את יכולה, אם בא לך, זה אפילו יהיה נחמד" היו לו קטעים כאלה,
שהוא כמו קרא לי את המחשבות. עשיתי כדבריו.
נשארנו ככה עד שהגיע האוטובוס. באותו ערב הוא התקשר אלי, באופן
לא צפוי, ודיברנו בערך שעתיים.
היום, עשר שנים אחרי, כשאנחנו נשואים כבר כמעט שנה, ואנחנו
משתעשעים בלדמיין איך יראה הילד המשותף הראשון שלנו, יובל לא
זוכר כבר איך התנהלו השיחות הראשונות שלנו.
אני זוכרת. בנות תמיד זוכרות את הפרטים הקטנים.

דמויות אמיתיות - עלילה מצוצה לחלוטין מהאצבע. מחוסנת מפני
תביעות משפטיות, תודה.