היה היה פעם, בממלכה רחוקה, נער צעיר ושמו אומץ. יפה תואר היה
אומץ, גבוה, תכול עיניים ושיערו בצבע שדה חיטה המתנענע ברוח.
כל חיו עבד אומץ בחווה של אביו, הכנסתו מובטחת וגג מעל לראשו.
היה לו מקום לישון, חדר קטן ואינטימי בו מיטה חמה חיכתה לשובו
עם רדת החשכה, ושלוש ארוחות דשנות הונחו לפניו. אך משום מה,
אומץ לא היה מאושר.

הוא המשיך לחיות את חיו, מנסה להתעלם מהרגשת ההחמצה אשר קוננה
בתוכו, עושה את עבודתו בשתיקה. מה אני מחמיץ, תהה בינו לבין
עצמו, מה אני רוצה לעשות אך אינני עושה?

עברו שנים מספר, ואומץ כבר איננו נער, כי אם גבר. עודנו עובד
בחווה ועודנו תוהה מה עליו לעשות כדי להעלים את החור שנוצר בו,
מה עליו לעשות כדי למלא את החלל.

יום אחד, בעודו מוביל את עדר הפרות הזעיר מן האחו, חלפו על
פניו זוג נוודים. מטענם מושלך על כתפיהם ושיר על שפתיהם, הם
הלכו לאיטם, כאילו שום דבר אינו מכביד עליהם. כאשר נחו עיניהם
על אומץ הם נופפו אליו בעליזות, שולחים חיוך חם. אומץ, אשר היה
ער לדפיקות ליבו העזות והמואצות ולהרגשה החדשה והמוזרה אשר
נוצרה בתחתית בטנו, נופף בחזרה, בוהה בגבם בעוד הם מתרחקים.
פתאום, הכל הסתדר במוחו וליבו, והוא רץ חזרה אל הבית, החיוך
שעל שפתיו גדול ובוהק כמעט כמו חיוכם של שני הנוודים.

בקול מאושר הודיע אומץ לאמו כי הוא עומד לצאת למסע. בעודו
מתעלם ממטר השאלות ששלחה אליו האישה, הוא ריקד ברחבי הבית,
אוסף שמיכה ומגוון פריטים הכרחיים. הוא ערם את כל חפציו, יוצר
חבילה קטנה של בית, וקשר אותם בתוך השמיכה. "לאן תלך?" שאלה
אמו, אך אומץ לא ענה. הוא נשק ללחייה, מפטיר "אחזור בקרוב".
הוא רץ במורד השביל בעוד אמו נותרה לבהות בגבו, מנופפת לשלום
בעודה נאבקת להיאחז בתינוקת שבזרועותיה.

רצה המקרה, ובדרכו אל שערי העיר עבר על פניו של אומץ זקן העיר
והחכם מבין תושביה, זהירות. זהירות העיף מבט בחבילה שעל כתפו
של אומץ ועל המבט בעיניו והרים את ידו כדי לעצור את הצעיר.

"לאן זה תלך, אומץ הצעיר?" הוא ביקש לדעת, קולו השברירי תמה.
אומץ, עודו מחייך, הניח את חבילתו על האדמה ופנה אל האיש.

"החוצה," אמר ולא הוסיף. זהירות נתן בו מבט אומד, אצבעו
המקומטת מתווה את קו שפתיו.

"החוצה?" הוא שנה, "ולאן אז?" דרש לדעת.

"איני יודע," הודה אומץ במשיכה כתפיים. "אדע כשאגיע," הוא
הוסיף והמבט בעיניו לא הותיר מקום לספק.

"הזהר, בל תלך לאיבוד." אומץ חייך.

"לא משנה לאן אגיע, יהיה זה מקום חדש. איני יכול ללכת לאיבוד,
רק לגלות דברים אותם עוד לא ידעתי. בין אם יהיו טובים או רעים,
הם יהיו שלי." זהירות חייך והניד בראשו, משחרר את הצעיר. אומץ
הכתיף את משאו בפעם השניה באותו יום ויצא לכיוון שערי העיר,
מסעו שריקה על שפתיו.