(נכתב מתישהו בקיץ 1998)


"אבל סם יש לנו בעיה." אמר דייוין חרש, לאחר שתיקה ארוכה.
אני לא יודע איפה בדיוק נמצאים כל השאר."
הוא אמר זאת לאט ובשקט אך ללא כל שמץ של פחד או דאגה.
לאחר ששם לב שגבותיה של סם הורמו והבאת תימהון על פניה הוא
אמר: "אל תדאגי סמנתה, אנחנו לא כל כך רחוקים..."
כאשר דייוין ביטא את שמה המלא פתאום הוא נשמע לסם כל כך יפה
ומיוחד... מפיו של דייוין שמה נשמע כל כך רומנטי...
היא החליטה לא לתקנו (כמו שהייתה עושה בלי לחשוב בכלל בכל מצב
אחר) ולהותיר לדייוין לקרוא לה איך שירצה.
"האמת היא שאני חושש שאני עצמי כבר איבדתי את הדרך הרבה לפני
שמצאתי אותך..." הוא המשיך.
"בואי נשב פה ונחכה. אומרים, בשעה שאתה הולך לאיבוד עדיף
להישאר במקום עד שימצאו אותך ולא ללכת ממקום למקום."
"אפילו אם אתה נמצא בלילה, ביער, בבית קברות שורץ זומבים? גם
אז להישאר במקום ולא לזוז?" סם שאלה כדי להפיג את המתח ואת
הפחד ששררו בה, באותה שעה, לא רק מהעובדה שהיא ודייוין הלכו
לאיבוד בשדה של אביה גם בגלל העובדה ששהתה עם דייוין והם לבדם
לגמרי...

דייוין וסם הלכו לאיבוד בשדה של אביה בבוקר יפה ונעים של
ספטמבר בעיירה קנזי-הייל...
לרוב המשפחות בעיירה היו חוות גדולות כך שהילדים היו צריכים
לעזור והם התחילו ללמוד בבית הספר חודשיים אחרי הזמן הנורמלי.

הם התיישבו על האדמה הקרירה באמצע השדה, האווירה הייתה מצד אחד
קלילה ונעימה ומצד שני מתוחה ביותר. הדממה הייתה מעיקה. סם
התיישבה ראשונה ודייוין אחריה, התיישב מולה. היא חיבקה את
ברכיה והביטה לשמיים הכחולים התחיל להיות די חם השמש כבר הייתה
באמצע השמיים. סם הסירה את העליונית הסגולה שלה לאט, לאט
בכוונה והציצה בדייוין לראות עם הוא מביט בה. כשדייוין שם לב
שסם רואה שהוא מסתכל עליה הוא מיד הסיט את מבטו במבוכה. סם
קשרה את העליונית על ג'ינס צמודים, ישנים ומשופשפים שאותם
החליטה ללבוש באותו בוקר, לא החלטה חכמה במיוחד. אם הייתי
יודעת שדייוין יהיה פה הייתי לובשת משהו קצת פחות זרוק, היא
העירה לעצמה. סם נותרה עם גופייה בצבע תכלת בהיר שהדגישה את
עיניה התכולות.
"את יודעת, סם, הג'ינס האלה מאוד יפות. תמיד אמרתי שבנות עם
מכנסי ג'ינס זה הדבר הכי חתיכי וגזעי שיש."
"במחשבה שנייה טוב מאוד שלבשתי את הג'ינס האלה", היא העירה
שנית, וחייכה לעצמה. שוב הייתה שתיקה מביכה.
סם נשמה נשימה עמוקה ופתחה את פיה בדיוק באותו זמן שעשה כך גם
דייוין: "נו אז מה החלטת לעשות בחגיגות סוף הקיץ?"
הם שאלו באותו זמן בדיוק ומיד פרצו בצחוק קל.
"אהה..?"
הם שוב שאלו אחד את השנייה באותו זמן. הפעם הם ממש צחקו וסם לא
יכלה שלא לשים לב שדייוין נראה ממש חמוד כשהוא צוחק.
"טוב את ראשונה", אמר דייוין.
"לא אתה ראשון."
"אוקי. האמת שאני בעצמי לא מתכנן לעשות בחגיגות סוף הקיץ שום
דבר רציני אולי להופיע בקטע קצרצר לעזור בתפאורה ודברים
כאלה..." הוא ענה.
"להופיע בקטע קצרצר?" שאלה סם את דייוין בתדהמה מופגנת.
"איפה אתה חי? מולי רצה בין כולם ומכריזה שאתם תשחקו יחד את
רומיאו ויוליה במערכון הזה שרוצים להעלות בהופעה, וזה לא קטע
קצרצר בכלל." אמרה סם ומיד הצטערה על כך שהזכירה את מולי.
"סם, מולי אומרת הרבה דברים. אני לא אמרתי לה כלום בקשר לזה.
נכון, היא כל הזמן שואלת אותי אם אני רוצה לשחק איתה את התפקיד
אבל אמרתי לה שהיא לא יכולה להיות בטוחה שהיא או אני נבחר לשחק
את התפקידים האלה יש עוד הרבה ילדים שירצו להבחן... " אמר
דייוין בשמץ של כעס.
"זה שמולי אומרת לכולם שאנחנו נשחק את התפקיד הזה."
"על בטוח" לא אומר שום דבר. חוץ מזה אני לא בטוח שאני רוצה
לשחק את התפקיד הזה בכלל."
"אני מסכימה איתך", אמרה סם ברכות.
"בקשר לעניין שעדיין לא התקיימו בחינות למערכונים ושום דבר עוד
לא סגור, זה נכון מאוד. מולי פשוט כל כך בטוחה בעצמה מעניין
איך היא תגיב עם היא לא תבחר לתפקיד בסופו של דבר?" שאלה סם את
עצמה וגם את דייוין.
"באמת מעניין." הרהר דייוין בדבריה של סם.
"אבל אני לא מבינה למה אתה לא רוצה לשחק את רומיאו?
אתה רומיאו המושלם!" חייכה סם.
"את חושבת?"
"אני בטוחה, דייוין אבל עם אתה לא רוצה לשחר את התפקיד של
רומיאו אז תגיד לה שאתה לא רוצה."
"מה את מתכננת לעשות בחגיגות סוף הקיץ?" שאל דייוין בקולו
הלוחש לאחר שתיקה רמה.
מה אתה חושב? אני חיבת להשיג את התפקיד של יוליה כי לשחק איתך!
כאילו, אני מטורפת עליך כבר איזה מיליון שנה ועכשיו אתה אומר
לי שאתה בכלל לא רוצה לשחק? איזה יופי לי...    
"אני כנראה אבחן לשחק את יוליה במערכון של רומיאו ויוליה."
אמרה סם בשלוה להפתעתו של דייוין.
"באמת?" הוא שאל מופתע. סם הנהנה בראשה לאות אישור.
"למעשה כן. אני רוצה את התפקיד של יוליה", היא אמרה בשקט נמנעת
מלהיפגש עם מבטו של דייוין הנעוץ בה בפליאה.
"אני לא מבינה למה אתה כל כך מתפלא?" אמר סם בקול נעלב.
אתה לא חושב שאני יכולה לשחק את התפקיד?" היא המשיכה לשאול.
"לא, לא." מיהר דייוין לומר.
"ובכל זאת..?"
"טוב אני פשוט לא חשבתי שיהיה משהו שיעז להתמודד מול מולי היא
כל כך בטוחה בעצמה וכל כך נחושה..." אמר דייוין מהורהר.
"טוב אז העובדה שאני לא מכריזה ומספרת לכולם שאני יבחר לתפקיד
זה לא אומר שאני לא נחושה." אמרה סם.
"אני מצטער לא התכוונתי לפגוע בך... האמת היא שאני דווקא מקווה
מאוד שאת תבחרי." הוא אמר בלחישתו הצרודה.
"תודה..."
"בכל מקרה, סם, תתחילי להתכוונן הבחינות למערכונים ביום רביעי
כמו שאת יודעת." הזכיר דייוין לסם שלא היה לה מושג מכל העניין
הבחינות.
"מה??" היא השתנקה.
"כל כך מעט זמן?"
"ולמה אף אחד לא אמר לי שום דבר?" סם המשיכה לשאול בלי לחקות
לתשובה.
"בכלל לא התכוננתי..." סם ממש נבהלה.
"מולי הייתה אמורה להודיעה לכולם. היא התנדבה  לעשות זאת בסוף
החזרה הראשונה שהייתה, מולי נשארה לדבר עם גברת מיירס והיא
ותנדבה להודיעה לכולם על הבחינות.
אמר דייוין כדבר מובן מאליו.
"מולי ביקשה ממני שאני אחכה לה בסוף החזרה אז שמעתי שהיא ,גם
,התעקשה לעשות את כל ה"דברים-הקטנים-אבל -חשובים" האלה, כמו
שמולי ניסחה את זה, בשביל גברת מיירס בזמן החזרות."
סם חייכה את החיוך הכי מאולץ שלה והכי לא אמיתי שלה.
מה מולי חושבת לעצמה? שהיא תשחד את גברת מיירס בעזרה וכך היא
תזכה בתפקיד?! זה כל כך פתטי!
"אני דווקא חושב שזה ממש נחמד מצדה."
אמר דייוין בזהירות אחרי ששם לב לפרצוף המזועזע של סם.
"אל תחשוב שהיא כל כך נחמדה. אני מכירה את מולי מאז שנולדתי,
ותאמין לי היא נחש. אני יודעת בדיוק למה היא עושה את זה - היא
רוצה להיות נחמדה לגברת מיירס כדי לקבל את התפקיד של יוליה. זה
ברור."
התפרצה  סם, היא דיברה כל כך מהר והכל בנשימה אחת.
דייוין לא הבין כמעט שום דבר .
"תירגעי, ילדה!"
הוא אמר דרך צחוק.
"גם אני מכיר את מולי מאז שנולדתי, כולנו ככה, והיא באמת
מגזימה לפעמים אבל היא לא נחש. את צודקת ,סם. אולי באמת יש
אינטרס אישי בעובדה שמולי עוזרת לגברת מיירס אבל אולי היא גם
סתם נחמדה."
"אהה!"
קראה סם בהפתעה ניכרת.
"אוקי, אז אולי היא לא סתם נחמדה."    
סם ודייוין צחקו והאווירה התרככה, המתח ששרר בניהם התפוגג
ונעלם .

האווירה בין סם לדייוין אומנם הייתה טובה נתמיד, דייוין הקשוח
והשקט סוף סוף נפתח מעט, בפני סם אבל סם עדיין הייתה ממש
מרוגזת מכל העניין עם מולי והעובדה שהיא לא הודיעה לה את מועד
הבחינות. סם הבינה מדוע מולי התנדבה להודיעה לכולם, מולי לא
תהייה נחמדה סתם, חוץ מהעובדה שהיא מתחנפת לגברת מיירס כדי
לקבל את התפקיד, מולי ידעה שסם רוצה להיבחר לתפקיד של יוליה
והיא דאגה שלא יהיה לסם זמן להתכונן.
אני לא אתן לה להצליח. יש לי עוד שלושה ימים להתכונן אני יכולה
להצליח. היא אמרה בליבה  ואני אצליח.
סם לא רצתה להראות לדייוין את כעסה היא כבשה חיוך קטן וחמוד על
פניה.
סם ומולי אף פעם לא חיבבו אחת את השנייה אבל עכשיו סם ממש שנאה
את מולי. סם כל כך התרגזה אבל היא שמרה הכל בפנים היא לא רצתה
להראות לדייוין שזה מפריע לה ונשארה רגוע ושלוה, מבחוץ.    

אחרי שסם ודיוין צחקו קצת, הם המשיכו לשוחח ,סם ניסתה להסיט את
השיחה שלהם ממולי והיא כיוונה אותה לנושא אפילו יותר גרוע
מהנושא הקודם - בית ספר.
"תגיד, דייוין, כיתה י"א היא כיתה קשה?"
אני מודה לא השאלה הכי מתוחכמת ושנונה אבל זאת הכי טובה שישי
לי.
"אמממ.. היא לא יותר קשה מכיתה י',עם לא היה לך קשה בכיתה
י'."
אמר דייוין, לאחר מחשבה, בטון רציני. מדי, לטעמה של סם.
כאילא שבאמת איכפת לי עם כיתה י"א היא כיתה קשה.
היא חשבה.
"אבל ,סמנתה, אל תחשבי שאם אני גדול ממך בשנה אני כזה כחם
גדול. אני ממש לא, ענייני לימודים זה לא התחום שלי."
דייוין חייך חצי חיוך בהתנצלות.
"שטויות, לימודים זה גם לא התחום שלי."
פתרה אותו  סם תוך כדי הנפת ידה בביטול.
מיד השיחה התגלגלה בקלות ובנינוחות, דייוין וסם העבירו ביקורת
וסיפרו מקרים מצחיקים על כל המורים שמלמדים בתיכון שלהם, סם
אפילו עשתה את אחד החיקויים המוצלחים שהיא תמיד עושה לסטפני
אחרי מבחן גרוע או אחרי שאחת מהן קיבלה ריתוק, היא חיקתה את
גברת ג'ייקובס ודייוין חשב שזה היה ממש חיקוי טוב.
אחרי שהם צחקו עד דמעות, הייתה שתיקה ודייוין היה זה ששבר אותה
כאשר הוא שאל: "בקשר למולי את בטוחה שהיא לא התקשרה אלייך,
להודיע לך על הבחינות?"
"לא ,אולי היא שכחה." אמרה סם, במשיכת קטף, לא מרוצה מכך שהם
שוב מדברים על מולי.
"כן זה כנראה מה שקרה." אמר, אבל סם ידעה שבלבו הוא מכיר את
מולי ויודע שהיא בכוונה היא לא התקשרה כדי להודיע לה את מועד
הבחינות. אחרי שתיקה, דייוין שאל עם מולי יודעת שסם רוצה
להיבחן לתפקיד של יוליה מה שחיזק את עובדה זו.        
"כן היא יודעת, היא שמעה אותי מדברת עם סטפני בתחילת הקיץ."
אמרה ונאנחה קלות.
בזמן שנעמדה וניערה את בגדיה, ניסתה סם לחשוב על שאלה כדי
לשאול את דייוין. לא היה איכפת לה לדבר אל הכל רק לא על מולי.
דייוין נעמד מיד אחריה ולפני שהיא הספיקה לומר משהו  קירב את
ראשו אליה באינטימיות.
"את יודעת ,סם, יש לי תחושה מוזרה בקשר אלייך."
הוא לחש בקול רך לפני שהם היו כבר ממש קרובים.
באמת? אתה רציני? לי יש תחושה "מוזרה", איך שאתה קורה לזה,
בקשר אלייך כבר שנה וחצי ואתה בקושי קרצת לכיוון שלי.
אז מה קרה עכשיו?
אלה הדברים שהיא חשבה באותו רגע, חוץ מדפיקות הלב הרמות שמילאו
את כל הלב, ראש ושאר אברי הגוף שלה.
לרגע קול אחד קטן ודק בתוך ראשה שקל עם לשאול את דיויין את
השאלות שצצו בראשה אבל כמובן ששאר הקולות שבראשה של סם צעקו על
הקול הקטן שיהיה בשקט.
לבסוף החליטה סם לשאול בלחישה: "מוזר במובן הטוב או במובן
הרע?" היא שאלה מקטינה את עינה.
"מה את חושבת?"
הם היו כל כך צמודים שסם יכלה להריח את ריח האפטר שייפ הגברי
כשדיבר.
בעודו  אוחז, דייוין בקטפה של סם חש את המתח בהם.
הם הביטו אחת על עייני השני, סם הביטה בשפתיו של דייוין
הם נראו כל כך מלאות ורכות והיא רצתה בכל מאודה להניח את שפתיה
עליהן, סם התכוונה לעשות כן כשלפתע...
"הנה אתה, ילדים!"  
הם התנתקו במהירות אחת מהשני כשהם שמעו את קריאתו הנמרצת של
שון שפילס את דרכו מבין שורות התירס הגבוהות.  

ההתפרצות המפתיעה של שון גרמה הבהלה רבה לסם ודייוין והקפיצה
את לבבותיהם, הם התרחקו במהירות אחד מהשנייה, שון כנראה לא שם
לב לסיטואציה שהתרחשה במקום שניות לפני שהתפרץ כך ללא הזהרה
מוקדמת, שון גם לא קלט את משמעות  המבטים שהחליפו סם ודייוין
בניהם.
"מה כבר הפסדתי?" שאל שון וקולו היצתחק. לאור המבט המבוהל
שבעיני אחותו וגם לאור העובדה שהיא לא תרמה איזו הערה עסיסית
ועוקצנית ,כהרגלה, על כך שהתפרץ למקום והבהיל אותה, הבין שון
שמשהו לא קשורה אבל מכיוון שלא הצליח להביו מה הדבר הוא שיער
שדייוין ואחותו הקטנה כנראה מבוהלים מן העובדה שהם הלכו לאיבוד
בשדה והוא העדיף להבליג על העניין.
"לא הפסדת שום דבר!" אמרו סם ודייוין במהירות.
"היכן אבא ומר אליסון?" שאלה סם, חיש, כדי לשנות את הנושא ולא
מאפשרת לשון כלל להגיב.
הדבר האחרון שסם הייתה צריכה על הראש שלה היה ששון  ידע שהיא
מאוהבת בדייוין. שון הרי רק חיפש דרכים לרדת עליה ולהציק לה,
לא שהיא לא חיפשה דרכים כדי לרדת על אחיה ולהציק לו, היא עשתה
זאת ובהנאה מרובה, אבל היא לא רצתה להכניס את דייוין לקטטה
המשפחתית הקטנה הזו.
דייוין היה יותר מדי חשוב לה מכדי שהיא תסתכן בכך ששון יפלוט
לידו איזה שטות כמו שהוא עושה ליד קני.
גם ככה הוא כמעט תפס אותה על חם ,רגע לפני שהוא התפרץ למקום.
סם שנאה את החוצפה הפלפלת שיש לאחיה, שון חושב שמגיע לו הכל
ושמותר לו הכל. כך סברה ובצדק.
וכשהיה עושה טעות או נזק הוא היה מורח על פרצופו חיוך דבילי
שאי אפשר היה לעמוד בפניו ולא לצחוק או לפחות לצעוק עליו.
"אמממ... הם עובדים בשדה", ענה שון לאחר הרהור, מחשבה.
"כן אנחנו כבר יודעים את זה, השאלה היא איפה בדיוק הם עובדים
בשדה?" סם שאלה את אחיה לאט יותר.
"האמת היא שאני..." הוא אצר, "שאני ממש לא יודע."
אמר שון, הביט על סם במבט מתנצל ואחר השפיל את מבטו לרצפה.
סם הניחה את כף ידה על פיה והחלה לצחוק צחוק חנוק, לאט ,לאט
הצחוק גדל והיא התפרצה בצחוק מתגלגל יחד עם דייוין שהצטרף
לצחוקה המתגלגל.
"מה כל כך מצחיק אתכם?" שאל שון ספק כועס, ספק נעלב,
מה שרק הגביר את צחוקם.
שון שילב את ידיו על חזו והבעה זעופה על פניו.
לאחר שהם נרגעו מן הצחוק הסבירה סם לאחיה שהם צחקו מפני שאותו
הדבר קרה בדיוק לדייוין לפני שעה קלה.
"וזה באמת כל כך מצחיק." אמר שון במחיאת כף וטון קולו היה
סרקסטי במקצת.  
"טוב, כעיקרון אנחנו עדיין במצב של 'נאבדים' ,שום דבר לא השתנה
חוץ מהעובדה שעכשיו יש אתנו עוד טיפש וזה לא ממש עוזר."
ציינה סם לעצמה, בקול רם.
סם ידעה שהיא לא מתנהגת הכי יפה לאחיה אבל היא לא יכלה לעצור
מבעדה, היא עדיין כעסה על שון על כך שהפריע לה ולדייוין באמצע
'הרגע' שלהם, למרות שזה לא היה במכוון.  
"היי ,תיזהרי ממני. עכשיו אמא ואבא לא פה ואין מי שיעזור לך."
קרה ,אחיה, בכעס וקיפץ את אגרופיו.
"באמת? זה בדיוק מה שאני חשבתי לומר לך!"
"את מאיימת אליי?"
"אתה מאיים אליי?"
"היי, הפסקת אש! מה קורה לכם?" שאל דייוין שכל אותו זמן עמד
בצד בשקט.
"אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים, תתבגרו! זה ממש לא הזמן לריב,
אנחנו מוכרחים למצוא דרך לצאת מפה, יחד! צריך לשטף פעולה. כבר
מתחיל להיות מאוחר ואני ממש רעב. עם תמשיכו לריב בחיים לא
נצליח להגיע לפתרון כלשהו ולצאת מכאן לעזאזל!"          
שני האחים הביטו בדייוין פעורי פה.
"וואו!" פלטה סם בחוסר אימון, לאחר שתיקה. "דייוין, בחיים לא
ראיתי מדבר ככה. תמיד היית שיא האיפוק", גוון קולה של סם היה
משועשע.
"אתה ראית אותו פעם מתנהג ככה?" היא פנתה לאחיה שעמד לצידה
והבעת פניו הייתה גם כן משועשעת עקב ההתפרצות הקטנה של
דייוין.
"לא ממש לא." אמר שון. "האמת שאני לא מצליח להיזכר מתי הייתה
הפעם האחרונה שראיתי אותך, דייוין, כעוס או מרוגז."
סם החניקה צחקוק.
"טוב, אפילו אני מתרגז לפעמים, ואתם ממש הרגזתם אותי עכשיו, עם
המריבה הטיפשית שלכם."
הוא לא אוהב מריבות... זה דבר טוב. הנה עוד אחת מהמעלות הרבות
שלו. סם ציינה לעצמה.

שלושת בני הנוער היו עייפים ,רעבים, ומיואשים מחיפוש אחר פתרון
למציאת הדרך יציאה מן השדה, השעה הייתה כבר בערך שלוש אחר
הצהרים. לא עבר זמן רב ושני הנערים מצאו שפה משוטפת, משפחתו של
דייוין גידלה סוסים ושון שהיה נלהב מסיפוריו של דייוין
אודותיהם.
סם כמו אחיה, גם היא הייתה מעריצה נלהבת של סוסים אבל בזמן
שהבנים דיברו היא העדיפה לנסות לחשוב על רעיון שיוציא אותם
מהשדה או לפחות יעזור להם לדעת את הכיוון החוצה.
היא ניסתה לחשוב מאיזה כיוון היא באה ,אבל הכל נראה אותו דבר
היא הסתובבה קצת, התבוננה סביב ולפתע צץ רעיון במוחה...
"די, אתה רציני? אני לא מאמין? אתה רוצה להגיד לי שאחרי שפולי
קפץ מעל הגדר הוא המשיך בדהירה והצליח להגיע עד הערוץ הדרומי
של הנחל? ולעבור מעליו? כשאתה רכבת עליו?
זה פשוט מדהים!"
"זה לא כל כך קשה ,שון. כבר שמעתי על דברים יותר מסובכים שסוס
עשה." אמר דייוין משועשע במקצת עקב התפעלותו הנלהבת של שון.
"באמת?? ספר לי!  ספר לי על הפעם הזאת שרינגו התפרץ בדהירה
לתוך בניין החוות, כשכל הסוסים היו בפנים, והרס אותו  
לגמרי. אני אוהב את הסיפור הזה."
"בסדר, בסדר." היצתחק קולו של דייוין.
"זה התחיל כש..."
"אחחח ,אחחחם... " כחכחה סם בגרונה.
שני הבנים הפנו את מבטה אליה כעת והביטו בה במבט שואל.
"אני מצטערת להפריע לכם באמצע הדיאלוג, הגברי, הפתטי והילדותי
שאתם נתונים בו,  אבל יש לי רעיון איך נוכל למצוא את הדרך
החוצה. רוצים לשמוע? ידעתי שכן. טוב, זה הולך ככה, שון אתה
זוכר שהייתי קטנה אבא היה מרים אותו מעל התירסים כדי שאני אוכל
לראות את כל השדה?"
"כן..." הוא אמר לאט. "אבל אני לא מבין מה הקשר?"
"הקשר הוא שאתה ודייוין תרימו אותי מעל לתירסים כמו שאבא היה
עושה וכך אני אוכל לראות איפה יש חלקה חשופה שבה כבר קצרו את
התירס. שם בדיוק יהיו אבא ומר אליסון!"
סיימה סם את דבריה בחיוך מרוצה.
"זה גאוני." אמר דייוין.
"נכון..." הוסיף שון . "אני לא מבין איך אני לא חשבתי על זה."
"אתה פשוט לא מספיק חכם. אתה מבין, שון , יש כאלה שיש להם את
זה ויש כאלה שאין להם. ככה זה בחיים... אל תיקח ללב דייוין."
דיוין סימן לה בידו שזה בסדר, היה לו את המבט הזה של
אוי-לא-הנה-שוב-הם-מתחילים על הפניו.  
"אף אחד לא אמר שאת גאון, גברת אני-חושבת-שאני-הכי-טובה.
הרעיון גאוני לא את!"  אמר שון בכעס מהול בהתרגשות.
"ואני המצאתי אותו, חכמולוג."
"הלו, חברים אפשר לגשת לעניין? במקום לעסוק בשטויות?
בסדר, בואי סם נעשה לך סולם גנבים, תוכלי להגיד לנו באיזה
כיוון ללכת ונוכל סוף, סוף לצאת מפה ולהגיע הביתה!"  

"אני אומרת לך, סטף, זה היה אדיר! כמעט התנשקנו כשאחי הדביל
התפרץ למקום ושנינו קפצנו והתרחקנו מהר אחד משנייה.
מזל שהוא לפחות לא הבחין בכלום. אה, ואת יודעת איך הצלחנו
למצוא את הדרך בחזרה? כמובן בזכותי! דייוין ושון הרימו אותי
ואני אמרתי להם איפה יש חלקה חשופה שבה כבר קצרו את התירס."  

היה זה באותו יום  בשעות הערב, סם דיברה עם סטפני בטלפון
וסיפרה לה את מאורעות היום.
"כל הכבוד ,סם. זה היה רעיון מחוכם למדי."
"אני יודעת. זה מה שגם דייוין אמר לי, או ליתר דיוק הוא אמר -
'זה גאוני'." אמרה סם בגאווה  מעושה וצחקקה עם לתוך שפרפרת
הטלפון.
"סמנתה האוכל שלך מתקרר!" צעקה אמה מלמטה.
"שנייה!"
"רגע, והוא נתן לך רמזים או משהו, כשהייתם לבד?"
"אה-הה." סם לא יכלה למחוק את החיוך מפניה.
"זה כל כך רומנטי, ללכת לאיבוד בשדה תירס." אמרה סטפני
מחולמניות.
"אני מתכוונת, אני לא הייתי רוצה שזה יקרה לי -כפי שאת  יודעת,
אבל זה נהדר, סם. באמת נהדר בשבילך.          
"אני כבר מחקה לרגע שאת תתאהבי, סטפני פרקרסון."
"היי, תהיי מיד בשקט." קולה הכועס של ספני בקע מתוך האפרכסת,
סם הרחיקה אתה מאוזנה וצחקקה בשובבות.
"מי יהיה בר-המזל?" היא קנטרה את חברתה.
סטפני התכוונה לענות לה תשובה מחוכמת אבל הצרחה של סם מנעה זאת
ממנה.
"שון!" עכשיו היה תורה של סטפני לצחוק.
"כמה פעמים אמרתי לך לא לקפוץ אליי מאחורי הגב?
זה מבהיל אותי!" היא התנפלה אל אחיה.
"אחותי הקטנה והמתוקה ,אני מאוד מצטער שהבהלתי אותך אבל כמו
תמיד כולם מחכים לך ואני - כבר מת מרעב!"
ענה שון במתיקות, ואת שלושת המילים האחרונות וצעקה נרגזת. סם
גלגלה את עיניה לעברו והצמידה את השפופרת בחזרה לאוזנה.
"וגם את סטפני אל תצחקי אליי." אמרה סם ברוגז קל ,מה שרק הגביר
את צחוקה של סטפני וגם את צחוקו של שון.
"אוקי תמשיכו לצחוק, בכל מקרה אני צריכה ללכת לאכול, סטף', אז
ביי."
"ביי, ביי" ענתה סטפני דרך צחוק.
סם הניחה את האפרכסת במקום וירדה לחדר האוכל בעקבות אחיה.
"אני כבר מחכה לרגע שתתאהבי, סטף'..." הוא חיכה את קולה ואת
הבעות פניה של סם בהקצנה מוגזמת, כשירדו במדרגות.
"תשתוק כבר, תינוק." ירתה סם אגב בעיטה בישבנו.        
 
לאחר ארוחת הערב ,בה סם כמעט שלא אכלה שום דבר ורק שיחקה עם
המזלג במזונה, היא הלכה ישר למיתתה ונרדמה תוך שניות. אבל לא
לפני שסם זכתה במטר של שאלות מצד אמה בנוגע לסיבה שהיא לא
אוכלת שום דבר, היא לא ענתה לה ורק חיכה. סם לא רצתה להיכנס
לויכוח היא הייתה עייפה אחרי יום שכזה.  

היומיים הבאים עברו לאט מאוד על סם. היא ציפתה בקוצר רוח
לבחינות המשחק שיתקיימו ביום רביעי. סם התכוננה על התפקיד של
גיוליה  בכל שעה  בכל אותם ימים כמעט ללא הפסקה. היא הייתה
נואשת להצליח בבחינות, למדה בעל פה את הקטע וחזרה על התפקיד
בכל הזדמנות.  היא הדגישה בעט אדום את המילים שיש לומר ביתר
רגש, בעט ורוד את המילים שצריך לומר ברכות, בעט כחול את אלה
שיש להגיד בהפתעה, בעצב בשמחה וכן הלאה. סם גם סימנה חצים כדי
לדעת מתי להנמיך את קולה ומתי להגבירו, וכן היא התכוננה על
תנועות גוף וידיים שהיוו חלק בלתי נפרד מן התפקיד. היא חזרה
ושיננה שוב ושוב את הקטע שהייתה אמורה להציג בבחינות ואפילו
שון הודה שהיא טובה.    

באותה שעה ביום שלישי, הערב המיועד לפני יום הבחינות, סם ישבה
על האבן האדמדמה של עדן החלון הצרפתי בחדרה.
היא נשענה על הקיר המאונך לחלון, דפי הטקסט על ברכיה וכוס תה
תפוחים מהביל מונחת מתחתיה לצד הקיר, סם המשיכה לדקלם לעצמה את
המילים המוכרות שאותם שיננה ללא הרף ביומיים האחרונים. היא
לקחה נשימה עמוקה,  "התכחש לאביך וסרב להיקרא בשמו?"
קראה, סם, בהתלהבות יתר ונשמע לעצמה די מטופשת.
"כן בטח!" היא אמרה בטון מיואש, והשליחה את הדפים.
מה, אני עובדת על עצמי?, שאני אגבר על מולי? מולי? השחקנית
המוכשרת של מקנזי-הייל, שכולם בעיירה בטוחים שתלך להוליווד
כשתגדל קצת וודאי תזכה באוסקר ו...למה שאני אצליח והיא לא?
ועוד מולי רוצה את התפקיד כל כך. היא בטח מתכוננת כבר לפני
שבועות ואני מתכוננת על הקטע רק יומיים! אני בחיים לא אצליח
להיבחר, לא כשמולי רוצה את התפקיד. היא לגמה לגימה גדולה מהתה
ואספה חזרה את הדפים לידה.  
   
זה היה המקום האהוב עליה, שם על עדן החלון הנמוך, על האבן
שהייתה תמיד קרירה ונעימה הייתה סם יושבת, נשענת על הקיר
המאונך לחלון ומשקיפה על היערות העבותים של מקנזי-הייל שנפרסו
לפניה. כשהייתה קטנה, הייתה סם מורידה את הוילון מאחוריה וכך
יוצרת לעצמה מקום קטן ובודד רק לעצמה.