להכיר את אור היה כמו לקום בבוקר ולגלות גור חתולים ישן על
השטיח בכניסה, סתם ככה היא שאלה אם אני עובדת בחנות, הסתובבתי
אליה וכשראתה את התג ואת המילה 'מנהלת'  מתחת לשם, נבהלה קצת,
היססה ולקחה צעד אחורה.
''כן.''
הפרצוף שלה הראה סימני שאלה.
''כן, אני עובדת פה, אפשר לעזור?''
''אה..נכון. כן, רק רציתי לדעת אם יש לכם ספרים של יהודית
קציר?''
שמתי לב שהבכתי אותה. העיניים הירוקות ננעצו בריצפה וחיוך
ביישן הבליח לרגע. בלי לחשוב הורדתי את התג  מהחולצה וחיברתי
אותו לכיס המכנסיים, מסירה בכך את האיום שחשבתי שישיב את עיניה
לעיניי.
''בטח, בטח! בואי, אני אראה לך."
היא הרימה מבט אליי, ונראתה אבודה קצת.
''איזה ספר את מחפשת?'' שאלתי כשהגענו למדף של ספרות מקור,
מרפרפת באצבעותיי על ספריה של קציר.
''יש לכם את האחרון?'' שאלה ומבטה ננעל על שלי.
שלפתי את הספר 'הנה אני מתחילה' בכריכה הירוקה והגשתי לה.
''שמעתי עליו.''
''בהחלט בחירה מעניינת, מה שמעת?'' שילבתי ידיי על חזי ונשענתי
קלות על המדף, מנסה לשדר נינוחות.
''שמעתי שהנושא ככה שנוי במחלוקת. רומן בין מורה לתלמידה,"
אמרה ולחייה מאדימות.
''אכן נושא שנוי במחלוקת, קראתי.''
''קראת, ואיך הוא?'' שוב הופתעה מתגובתי.
''הוא מצוין.''
''למרות הנושא?'' לא הייתה בטוחה בשאלתה.
''בעיקר בגלל הנושא.''
היא שתקה. ליטפה בידה את כריכת הספר והגישה אותו לאפה.
''אני אוהבת ריח של ספרים חדשים," התנצלה. ''אני אקח אותו.''
''אני בטוחה שתהני ממנו," חזרתי לעמוד והובלתי אותה לעבר
הקופה. רגע לפני שהלכה ביקשתי לעצמי הזדמנות נוספת לראות אותה.

''את יכולה לבוא ולספר לי איך היה ואם אהבת.''
בפעם השנייה הסמיקה, חייכה והלכה. התנערתי והתפניתי ללקוחות
נוספים, מנסה לשכוח תוך כדי את חיוכה, את מבוכתה, את האפשרות
שנושא הספר אולי קשור ואולי מקרי.

בינתיים הספקתי לשכוח את ביקורה החטוף בחנות, ממש כמו גור
החתולים שנעלם ביום בהיר אחד כלעומת שבא. בעודי שוקדת על
קריאתו של אחד הספרים מהערימה שצברתי לעצמי, שמעתי את קולה
וידעתי שזאת היא.
חיכיתי לקול שלה.
''היי.''
הרמתי את עיני מהספר ופגשתי את חיוכה ואת סומק לחייה ונזכרתי
למה חיכיתי כל-כך.
''היי," השבתי תוך סגירת הספר.
''אל תסגרי, אני לא רוצה להפריע לך.''
''להפריע? את רואה כאן עוד אנשים?''
''אז אני לא מפריעה?''
''חיכיתי לך," האומץ קפץ עליי במפתיע.
''לי?'' גם היא הייתה מופתעת.
''כן. חיכיתי שתשובי לומר לי איך הספר," הובלתי אותה אל הפינה
השמאלית של החנות בה נחו שולחן ושלושה כיסאות.
''הספר...נכון.''
התיישבתי והיא מולי.
''קראת?''
''פעמיים.''
''ומה את חושבת?''
''האמת שהרבה.''
''אני רואה שמחכה לנו שיחה ארוכה. את רוצה לשתות?''
''את בטוחה... זה לא מפריע... את באמצע עבודה לא?''
''ראשית, כפי שאת רואה אני לא מוקפת בעבודה, ושנית, אמרתי
ואומר שוב, את לא מפריעה, שוקו?''
היא חייכה.
''כמה סוכר?''
''שניים.''
שימי עין על החנות, אני כבר חוזרת.''
קמתי לכיוון המטבחון ושבתי כשבידי שני ספלי שוקו חם עם מרשמלו,
פינוק שמדי פעם מרשה לעצמי בימות חורף קרים.

''את אוהבת מרשמלו.''
''מאוד.''
''אם כך, בוודאי לא תתנגדי לשוקו-מרשמלו'," פסקתי, הנחתי את
הכוס לידה והתיישבתי מולה, חובקת בשתי ידי את הספל החם, בוחנת
אותה מבעד לאדים שעלו ממנו. היא לא הייתה יפהפייה מהאגדות, אך
היה בה ייחוד שהתקשתי להגדירו במילים. יופי שורשי כזה, פנים
עדינות אך מלאות הבעה. נמשים בודדים עיטרו את פניה ושיוו לה
מראה צעיר, שפתיה המשורטטות היו מושלמות והצורה בה שתתה את
השוקו הקסימה אותי, כמעט כמו כל תנועה אחרת שלה.
''הנה אני מתחילה.''
''מה?'' היה זה תורי להיות מופתעת.
''הספר 'הנה אני מתחילה', רצית לשמוע את דעתי.''
''נכון'," נזכרתי.
''אני חושבת שזה נושא לא פשוט. התלמידה לא הייתה כל-כך בטוחה
שהיא רוצה את הקרבה הפיזית וישנה תחושה שהמורה דחפה אותה
לזה.''
''ואולי זה המצב שקציר רצתה להביא בספר?''
''מאוד אהבתי את תיאורה של העיר חיפה, את הדרך בה מצאה את
היומנים, מאוד אהבתי את המורה, את מיכאלה.''
חייכתי. הבנתי על מה דיברה. מורה לספרות, גם אני אהבתי את שלי
ואחרי קריאת הספר, הצטערתי שלא הייתה לה את התעוזה שהייתה
למיכאלה.''
''גם אני'', הוספתי.
''לא פשוט לתאר קשר כזה ואני יכולה לתאר את דעת הקהל בשבירת
הקונצנזוס.''
''ובכל זאת מעצם התיאור וההגשה המורכבת של הנושא יצא ספר
מצוין, את לא חושבת? באשר לדעת הקהל, אני בטוחה שתרם רבות
למכירות ולו רק בשם שבירת הקונצנזוס.''
''רק אחרי הקריאה השנייה הובהרו לי כמה דברים שנעלמו ממני
בקריאה הראשונה.''
''בכך מתגלה יופיו של ספר, יופיה של כתיבה, ביכולת שלה להסתיר
ולגלות רבדים שונים הנגלים בכל קריאה.''
''אני רואה שאת מאוד מחוברת לעבודה שלך.''
''ספרים הם אהבת חיי, מלבד החתולה שלי, שמוליק.''
''אז את גם אוהבת חתולים?''
''ראית פעם לסבית שלא?'' החלטתי להניח את הקלפים על השולחן.
היא השפילה מבטה ולקחה את הלגימה האחרונה בשוקו, כאשר נותר רק
גוש קטן מהמרשמלו. עקבתי אחריה וראיתי איך היא מנסה להעסיק את
עצמה מבלי שתצטרך לומר דבר.

''מי עובד פה?'' נכנס בחור צעיר.
''אני," קמתי ממושבי שמחה על העיתוי ומאפשרת לה לברוח, לקחת
אוויר או להחליט איך להגיב.
''אפשר מחירון רכב?''
''בהחלט, בקופה בבקשה. אני כבר חוזרת," פניתי אליה.
תוך כדי טיפול בלקוח הצצתי בה, מנסה להשאיר אותה במבטי, מתפללת
תפילות קטנות כדי שלא תלך.

כששבתי לשבת מולה, עדיין הייתה באותה התנוחה.
''היה טעים, תודה.''
''את מוזמנת כל יום," רמזתי על כוונתי.
''גם בבית יש לך מרשמלו?''
''במגירה השניה משמאל לכיור," חייכתי.
''אז מתי אפשר לבוא?''
''מתי שאת רוצה.''
''מחר בשמונה נוח לך?''
''זה דייט?'' שאלתי בקריצה.
היא הסמיקה ואני הפסקתי לספור.
כשקמה ממושבה, קמתי גם אני, לא בטוחה שיודעת איך להתנהג.
לראשונה בחיי הייתי ישרה וישירה, לראשונה מזה זמן רב התחלתי עם
אישה, לא פחדתי לומר שאני לסבית ואפילו לא הייתי נבוכה מכך.

רגע לפני שיצאה מהחנות נזכרתי שאני אפילו לא יודעת את שמה.
''אגב, אני נעמה.''
''אור'', הושיטה לי את ידה ללחיצה... לחצתי את ידה ברוך והבטתי
לתוך עיניה, כמעט טובעת.
היא האדימה, דבר שהורגלתי אליו וחשבתיו לאחד היתרונות שלה,
היכולת שלה להביע בצבע את תחושותיה הכמוסות.
''אז איפה רואים אותך מחר?''
ניגשתי לקופה ושלפתי פיסת נייר ועט וכתבתי את כתובתי ומתחתיה
הוספתי את המשפט, 'הנה אני מתחילה' והגשתי לה. אצבעותינו נפגשו
לנגיעה אחת רכה. היא התבוננה בנייר, חייכה וברחה מהחנות.