השנה, חוויתי יותר ממה שחוויתי במשך שלוש השנים האחרונות שלי.
למה אני צריכה לחוות הכול דרך הרגשות, ולא דרך ההיגיון?
למה אני נותנת לעצמי להיסחף בתחושות, שאין בהן צורך?
ולא פותרת את הדברים דרך הראש?
כן. אני הבת של אמא. לא של אבא.
הרגשות והתחושות והלב, הוא זה שסוחף אותי למקומות שלא הכרתי
ולא פגשתי.
ההיגיון, הרציונליות, הם משחקים ברקע.
לפעמים יש כמה רגעים של צלילות, בהם הכול ברור
והכול נכון, ושום דבר רע לא יכול לקרות.
אבל הם שניות בודדות, בים הזמן, של החיים שלי.

מישהו פעם אמר לי ששנה מבוזבזת זו שנה שלא ירדו לי בה דמעות
הן מאושר והן מעצב.
השנה, בכיתי יותר משאי פעם יכולתי לבכות.
אני לא כל כך ילדה של דמעות, זה נכון.
אבל מבפנים, מבפנים אני בוכה.
דמעות, כמו שבחיים לא ירדו מעיניי.
רגשות, כמו שבחיים לא חוויתי שום דבר.
כאילו שעד עכשיו הכול היה כאילו,
שעד עכשיו לא הרגשתי ולא ידעתי להרגיש.

השנה, זכיתי לראות את העולם מחלון שלא ידעתי עליו
ולא שמעתי עליו.
ושנה הבאה, אני אראה הכול מחלון אחר.
והכול יהיה שונה.
ולפני שנה? לפני שנה הכול היה מחלון מוכר
חלון ששמעתי עליו וידעתי עליו.
חלון שעמדתי לידו והסתכלתי על העולם
יותר מדי זמן.

אני לא יודעת אם זה טוב, או אם זה רע.
אני רק יודעת שזה שונה. אחר.
אני בחיים לא התגעגעתי, כמו שהשנה התגעגעתי
לחלון הישן והמוכר.
בחיים לא ידעתי עד כמה אני אוהבת אנשים מסוימים
ובחיים לא ידעתי כמה הם יחסרו לי.
ואולי אני בשבילם כמובן מאליו.
ואני אחזור והכול יהיה כאילו כלום לא קרה.
ואולי אני אשנא את החלון הישן והאהוב,
ואני ארוץ בכל הכוח, לחלון חדש.