שוב שמעתי היום את השיר ששמעתי שבוע לפני שנפגשנו, את אותו שיר
שהקשבתי למלותיו ונשבעתי שלא אתן לעצמי להרגיש כך.

שוב הקשבתי למילים, לאותן מילים כואבות, ושוב ירדה לי דמעה-
בדיוק כמו בפעם הראשונה.
היה לזמר קול כל כך רך שגרם למילים לכאוב יותר. הוא אמר שהיא
לקחה את ליבו והרסה את היופי שהיה טמון בו, היא פגעה בו בצורה
שאף אדם לא פגע והוא לא יוכל לשכוח לה את הפגיעה.

אני נשבעתי לעצמי שלא אתן לאף אדם לפגוע בי ככה, אני הבטחתי
שאגן על לבי, שאגן על האושר הפרטי שלי כדי שלא יקרה לי את אותו
דבר, כדי שלא אצטרך להתמודד עם כל הכאב כמוהו.

עבר שבוע, פגשתי אותך. בעיניך סחפת אותי למקומות קסומים, בחיוך
גילית לי את מהות החיים.
ואני-
שכחתי מההבטחה שלי, שכחתי מההגנה. אולי בגלל שלא הרגשתי מאוימת
והייתי משוכנעת שאתה לא תוכל לפגוע בי ככה כמו שזה שכתב את
השיר הרגיש כמו שהוא נפגע. נגעת בי בלי הגנה, השארתי את עצמי
לחלוטין חשופה- באותו זמן חשבתי שנשארתי חשופה לאהבה, אך
גיליתי שבעורי נגעה הפגיעה.

ופגעת, ולבי נשבר ושוב אני מקשיבה לשיר וכועסת על עצמי, כי
הבטחתי, הכנתי את עצמי, כי אז ידעתי... אבל שכחתי...
שכחתי למה אתם מסוגלים לגרום, שכחתי שהזהירו אותי, שכחתי...