אני לוקח שלוק אחרון ומניח את הפחית על שפת המדרכה. מתיישב ליד
ההגה, לוחץ על דוושת הגז וכלום לא קורה. היא צוחקת. אני לוחץ
על דוושת המצמד, מכניס לראשון מרים את רגל שמאל והאוטו כבה.
היא צוחקת? לבסוף אני מצליח לגרום למכונית לזנק קדימה, דורס
פחית קוקה קולה והנה אני נוסע על הכביש הרחב בין המון קופסאות
שימורים בכל מיני צבעים. אני מצפצף להם - ביפ! והם עונים לי -
ביפ! ביפ! אני שותק והיא לא מפסיקה לקשקש. בכביש יש הרבה
קופסאות וכולן מקשיבות לכבשה שפעם מסמיקה ופעם עומדת להקיא:
אדום - לעצור, ירוק - ניתן לנסוע. אני עולה על העיקרון הזה תוך
דקה וחצי, קצת באיחור, אני מודה, וכמעט פותח קופסת שימורים
אחת. מזל ששנינו שונאים סרדינים. עכשיו הכביש הולך וצר עלינו.
מצד ימין נמתח פס צהוב, מהפס שמשמאלי מישהו גזר חלקים ומשמאל
לגזור אורות גבוהים מהבהבים. ברדיו מוזיקת טראנס, את זה אני
תמיד אזהה, והיא ממשיכה בפטפטת בקשת. די! תסתמי! אני חושב
ותיצמד לצהוב אני חוזר ואומר. עוד כמה כבשים גבוהים והגענו
לחיפה. תתכונן, היא מזהירה אותי, זאת עליה מסוכנת והרדיו נכנס
לקצב מסחרר. הכביש ניצב מולי, אני לא מאמין! זיווית מטורפת
ב-90 מעלות, היא צורחת אבל זה בגלל המוסיקה, את מה שלא תצעק אף
אחד לא יגיד. גם המכונית צורחת כשאני מוריד שני הילוכים במכה
אבל היא אוכלת את הכביש כמו גדולה. שני סיבובים ופה היא גרה,
עכשיו היא יודעת. עוצרים פותחים דלת סוגרים דלת נועלים דלת
מטפסים, פותחים דלת, סוגרים דלת, נועלים דלת. אוף! כמה שאני
רעב. פותחים דלת, מוציאים דנונה, סוגרים דלת, פותחים דנונה,
אוכלים ארבע. המון המון סידן כדי שנהיה בריאים. דארק סייד אוף
דה מון מקרר אותנו החוצה, כמה טיפות כחולות לגבות, מוציאים
גושי אבק מהנחיריים, מהאוזניים והולכים לישון. שקט. כבשים
קופצות לי לפרצוף עוברות על כל הצבעים שיש במסך, פעם היו רק 4
היום יש 32 מליון. היא צורחת בבהלה, פרפר עף בחדר. אני מוריד
נעליים והולך להשתין בפעם ה-20. שוב כתום.