עין מקובצת

נפתחת לה

כל המראות, כל הכאבים , כל החלומות הלא מוגשמים מתגבשים
לדמעה אחת קטנה ורטובה

מצמוץ חלוש נותן לה חיים

והיא מתחילה את מסעה

מזדחלת דרך הלחיים הסמוקות מפחדים שבפנים

נוזלת אל לאורך הגרון ממנו נפלטו בשגגה מילים שכוונו לסליחה אך
במקום פערו פצע שלא ירפא

עוברת מעל ללב שנשבר לאין ספור רסיסים ולא יאוחה שוב לעולם

מעבר לבטן מלאה בשנאה שנצטברה לאורך החיים

ומשם למקור לתשוקות הכמוסות, הבלתי ממומשות...

אילו הדמעה הייתה מסוגלת לבטא את צערה ממסעה
כך הייתה נוהגת, ללא מעצור...

אך היא רק דמעה

וכאן מסתיים מסעה

עד שהבאה תבוא בעקבותיה...