יושב על חוט השיערה,
על חוט הסערה.

שוכב על קורים מאובקים,

מתבונן בקשתות בשלל צבעים,

מכוסות בשברי חיים, שכשלו
ולא הצליחו להגיע עד לשבילה המואר.

מתמיד בחיפושי אחר שבב תקווה שנגנז מנשמתי,
כעונש על רחמיי העצמיים.

וכך צף בין השמש לענן,

כמהה לרגע,

ובו שוב אהיה אחד,

עם השמיים הכחולים...