היא רקדה, עם חצאית סקוטית קצרצרה וגופיה צמודה מקופלת וכל
הבטן חשופה, רקדה בטירוף, כל כך יפה, ככה היא רקדה איתי,
נמרחנו אחת על השנייה וצחקנו... היה כל כך כיף...
אני יכולה להתערב שכמעט כל הבנים שהיו במועדון באותו לילה ניסו
לרקוד עם רעות, אבל ברגע שהם רק התקרבו היא הסתובבה והמשיכה
לרקוד איתי, וכשהם ניסו להתקרב עוד טיפה, היא הסתובבה- עשתה
"לא" עם האצבע ושלחה אותם מאוכזבים בחזרה לחיפושים... כשהם
התעקשו וניסו לגעת בה או לברר למה לא, היא עצרה. דפקה בהם מבט
משועשע ואמרה- "יש לי חבר". חייכה והמשיכה לרקוד.
בהתחלה לא הבנתי למה היא לא רוקדת איתם. וכשהלכנו לשתות ולנוח
קצת, היא ביקשה ממישהו סיגרייה, הדליקה אותה, הציעה לי, ואני
כמובן הסכמתי ועישנתי את הסיגרייה השלישית בחיי כאילו אני
מעשנת כל יום שתי קופסאות, בשיא האדישות והקוליות, רק שתתרשם.

בסוף שאלתי אותה את מה שכל כך סקרן אותי, היא אמרה שהיא באה
למועדון בשביל לרקוד, בשביל עצמה, לא בשביל להתחרמן עם
אחרים... הערצתי אותה על זה! חשבתי לעצמי שאני מאמצת את דרך
המחשבה הזאת. למרות שזה לא החזיק הרבה... ברגע שמישהו נדבק
אליי המשכתי לרקוד איתו עד שהוא עבר לאיזה כוסית אחרת.

הערצתי את רעות. היא נראתה לי הבחורה המושלמת. כל כך טובת לב,
עם עקרונות, כל כך יפה ואינטיליגנטית.
תמיד היא מצאה חן בעיניי, אהבתי את האופי הזה שלה, וכשהיא זרקה
אליי איזשהו משפט בבית ספר או בפעולות בצופים- הייתי בשמיים כל
היום!
אף פעם לא הבנתי למה היא מדברת איתי, למה היא פונה אליי כשאני
עצובה ומנסה להבין מה קורה איתי, זה היה מוזר לי. למה שדווקא
רעות, המושלמת הזאת מלמעלה עם כל החברות, תפנה אליי. אני
הפשוטה הזאת הדכאונית, מוזר...
תמיד הרגשתי שהיתה לה חיבה מסויימת אליי, שהיא הרגישה שאני בן
אדם מיוחד. אני זוכרת שכשהיא השתכרה בל"ג בעומר עם כל החברות
שלה, ואני והחברות שלי התקרבנו לכיוון שלהן, היא ראתה אותי,
רצה אליי, קפצה עליי שיכורה כולה ואמרה: "מיכל את בן אדם טוב,
את לא צריכה להיות עצובה." כל כך שמחתי! רציתי לענות לה אבל
החברות שלה לקחו אותה ממני...
אנחנו דומות. לא ממש שמים לב לזה, אבל אם מתעמקים רואים שכן.
אנחנו דומות גם ביופי וגם באופי. אולי בגלל זה אנחנו מבינות
אחת את השנייה כל כך טוב, אולי בגלל זה הקליק הזה בינינו. ואני
כל כך שמחה שאנשים מתבלבלים וקוראים לי רעות במקום השם שלי, זה
קורה די הרבה...

שנה שעברה כל כך רציתי לחגוג את הסילבסטר באיזו מסיבה מטורפת,
כל כך רציתי שיהיה לי כיף! רציתי להשתכר, לרקוד, להשתולל ואולי
אפילו להתנשק עם איזה מישהו שאני לא מכירה בחצות. אבל החברות
שלי הולכות למסעדה. אווווווו... פאן...
כל כך לא רציתי. שמעתי שרעות וחברות שלה הולכות למסיבה אצל
השביעיסטים המגניבים, שאני לא הבנתי איך רק אני לא מוצאת בהם
שום עניין מיוחד והייתי בשמיים כשדיברתי עם רעות יום לפני על
הסילבסטר וסיפרתי לה שהייתי מתה ללכת לכזאת מסיבה, והיא, בשיא
הטבעיות, הציעה לי לבוא איתה. כמובן שהסכמתי (אחרי כמה פוזות
של- לא... עזבי... אני לא מכירה אף אחד...) וקבענו שאני אצלה
חצי שעה לפני להתארגנויות אחרונות.
כל כך התרגשתי! הייתי מוכנה כבר שעתיים לפני ורק רקדתי, עשיתי
פוזות מול המראה ושיננתי משפטים שאני אומר לה בערב. בסוף הגעתי
אליה באיחור קל, שלא תשים לב להתרגשות והציפייה שהציפה את
כולי, סיימנו להתאפר ויצאנו.
כשהגענו למסיבה היא נכנסה ראשונה וכולם שמחו וקפצו עליה
בנישוקים וחיבוקים (כולם כל כך אוהבים אותה! ובצדק), ואז כשראו
אותי- חטפו הלם קל אבל השתדלו להסתיר אותו, פנו אליי ב"היי
מיכל מה קורה?!" אני הנהנתי והם חזרו לרעות.
אולי שעה ישבתי על הספה והסתכלתי על כולם שותים, רוקדים וכל כך
נהנים, ובסוף החלטתי שאני יותר מדי תקועה, וזאת היתה טעות בכלל
לחושב לבוא לפה, לקחתי את הג'קט והתיק, ואמרתי לרעות- "ביי אני
הולכת".
היא לא הבינה למה והיתה מבולבלת טיפה אז הסברתי לה שאני לא
נהנית לשבת לבד ותכננתי לבלות בסילבסטר הזה.
היא תפסה אותי, ואמרה לי "מיכל- מעכשיו את איתי. ואני לא אעזוב
אותך לבד לשנייה!" הייתי בשמיים!!!
מאז הייתי לידה והיא השתדלה לשלב אותי בכל השיחות שלה עם
השביעיסטים (מה שלא נחל הצלחה מסחררת), רקדתי איתה, וכשהיא
התחילה להשתכר כל כך רציתי גם אני אבל האלכוהול משום מה לא
השפיע עליי, אבל זה היה בסדר מצדי, לא התחשק לי להשתכר כל כך
בעצם.

השעה עשרה לחצות. לכולם כבר ברור עם מי הם הולכים להתנשק בעוד
10 דקות, גם רעות כבר היתה סגורה על רן, זה שהחלטתי שהוא הכי
חמוד שם מכל הבנים שלא הבנתי איך הבנות האלה יכולות להדלק
עליהם, וקיוויתי שהוא בכלל יודע את השם שלי, וכל כך קינאתי
ברעות על זה.
זהו, הרגע הגיע.  10
9
8
7
6
5
4
3
2
1
!Happy new year
אני יושבת לי על הספה משתדלת שאף אחד לא ישים לב, כולם מסביבי
מצתרפתים בחושניות, ואני לבד מתבוננת על רן ורעות, כל כך
מתאימים, בדיוק מה שרציתי לעצמי. בדיוק.
יצאתי מהחדר בכוונה לחזור הביתה, כולי שפוכה מאלכוהול, עייפות,
ועצב, וצעדתי בכבדות עד לפארק. מצאתי לי ספסל והתיישבתי.
כל כך לא היה לי כוח לקום, לא היה לי כוח לעולם. רציתי להמחק,
להעלם. הקאתי ונרדמתי.

כשהתעוררתי השעה לא היתה 12 וחצי, השעה כבר היתה 4 בלילה.
התרוממתי והרגשתי סחרחורת ענקית, בחילה, וכאבים בכל שריר
אפשרי. לא הבנתי מה קרה, הייתי כל כך מבולבלת. צחקוקים
מעורפלים וכאב חד בעצם שהחליטה להרדם דווקא על המסמר הארור
ההוא.
הרגשתי מישהי מנסה להעיר אותי, היתה לה גופיה כתומה עם ציור של
אישה מעשנת. לקח לי זמן לקלוט שזאת החולצה של רעות. מזוית העין
ראיתי את חן ותומר מתלחששים וצוחקים, ואת רן שהיה החביב עליי
מכל הבנים, שעמד עם הבעה של
למה-פור-גאד-סייק-את-עוזרת-לנדבקת-הזאת?! לאט לאט הרגשתי איך
הלחיים שלי מתרטבות וכבר לא יכלתי לגרום לדמעות להפסיק לבכות.

בכיתי לדעתי 10 דקות בלי הפסקה, וכל 10 הדקות האלה רעות לא
עזבה אותי, זה היה כאילו היא יודעת בדיוק מה אני מרגישה, רוצה
וצריכה. כשהפסקתי לבכות, היא הרפתה ממני את הידיים שלה, הסתכלה
עליי, נגבה לי את הלחיים מהדמעות והסתכלה עליי.
הרגשתי את החיוכים המלגלגים בולעים תא אחר תא בלב השבור שלי,
וכל כך רציתי לקום ולרוץ ולרוץ עד שכבר ייגמר האוויר ואני אצנח
על הרצפה בלי שיסתכלו ויצחקו.

"טוב רעות כולנו מיצינו את הסצינה המרגשת, את באה?"
-"לכו אתם אני אשאר פה"
"מה?!" רן, שרעות שלא ממש שמה לב אליו, החליט לשתף אותה בכל מה
שהוא חושב על הסיטואציה: "רעות את מוכנה לעזוב את המסכנה הזאת
כבר ולבוא איתנו לבית של תומר כבר?! לא מספיק שהיא נדחפה
למסיבה שלנו בלי הזמנה, נדבקה אלייך כל הערב ומנעה ממני מלהיות
איתך, בגללה אני גם לא אלך לתומר עכשיו?!"
"אתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה, הרגליים שלך ברשותך. אני בכל
מקרה לא אלך איתך לשום מקום יותר." והיא אפילו לא טרחה להסתכל
על המבט ההמום שהפנים האדומות שלו קיבלו.
"טוב, תישארי עם המיכל המוזרה הזאת שלך, אני הולך. ביי."
אז הוא כן ידע את השם שלי בסופו של דבר...

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי איתה כשהנפש שלי בידיה ואנחנו
מחובקות בחיבוק אמיתי של הבנה. כשהפנים התייבשו והלב נרגע
התחלתי להתרומם לאט לאט. גב, עורף, ראש ועיניים. אף פעם לא
ראיתי את היופי המיוחד הזה בעיניים שלה כמו שראיתי כשהמבטים
המבולבלים נפגשו.

הסתכלנו אחת על השנייה, בפשטות ובנסיון למצוא תשובה. ופתאום,
בלי לדעת איך ולמה, מצאנו את עצמנו מתנשקות בלהט ובכל כך הרבה
אהבה.
לאט לאט... ברכות ובעדינות... הרגשתי כל כך שלמה, רציתי שהרגע
הזה ימשך לעד.
זה היה הסילבסטר שרציתי. וקיבלתי.