כל מה שהיא רצתה בסה"כ בחיים זה לפגוש את טום קרוז, או שאקירה.
אפילו בעפר שכטר תוצרת הכחול-לבן היא הייתה מסתפקת. ונכון לרגע
זה, היא גם רצתה את צמיד הסיליקון הצהוב של ארמסטרונג וגם
גלידה. היא פשוט הייתה חייבת גלידה. זה קורה לה לפעמים, פתאום
שהיא מרגישה שהיא חייבת משהו, אבל אח"כ זה מפסיק, ברוב המקרים
לפחות. וכמובן לפגוש את שאקירה, אבל זה לא קשור לכאן.
בבוקר של אותו היום היה חם בחוץ, והיא מיהרה ללבוש את חולצת
ה"ספייס גירלז" ששכבה לה בארון כבר שלוש שנים תמימות. באותו
מדף היו גם חולצות עם הדפס של טומי (קרוז), מדונה (בתקופה שבה
היא עוד הייתה ה-מלכה הבלתי מעורערת) וגם עם הדפס של יגאל בשן
שאבא שלה דחף לה לארון כדי שאם מישהו 'נורמלי' כמו שהוא מכנה
יציץ שם, שלא יזדעזע חס וחלילה.
את הבוקר העבירה בריקודים סוערים לצלילי "אדוני" של רוני
סופרסטאר וגם הגירסא המ-הה-ממת של "כאן" של צמד הדצים. אח"כ
אחיה הקטן דפק לה על הדלת כמו משוגע, והתחנן, כמעט בוכה,
שתפסיק את המוזיקה הזאת. אז היא ריחמה עליו וכיבתה את המערכת.
אחרי שתי דקות היא שמעה פתאום את "את אותי שופטת בלי סיבה"
המזרחי מהחדר שלו, ואותו צורח בקולי קולות את השיר. אז כאות
מחאה היא פשוט הפעילה את המערכת על הווליום הגבוה ביותר ודפקה
איזה "סופרסטאר" רצחני.
אח"כ התחיל לרדת גשם, ואח שלה צרח לה שהוא הולך לאחד החברים
המתרוצצים שלו. הבית כולו שלה. היא יכולה לשים אלף פעמים את את
הראל מויאל או לצרוח בקולי קולות שהיא אוהבת אותו. לא, לא את
מויאל, אחד אחר היא אוהבת. אבל הרצון היה חזק ממנה, אז היא
פשוט יצאה החוצה בהפגנתיות ורק אחרי שנעלה את הדלת ויצאה
מהמוסך נזכרה שבחוץ יורד גשם וקור אימים. אבל כבר לא היה לה
כוח להחליף בגדים. היא רצה, רצה בעקבות האהבה שלה, רצה ישר
ישר, פניה שמאלה, לעקוף רוכב אופניים משוגע וזהו. היא הגיעה
לשם. עומדת מול זה. לא מאמינה. עוצמת את עיניה, ושוב פוקחת.
ושוב חוזרת על אותה הפעולה. כל חייה רצים לה מול העיניים שלה:
הנה היא בגן, היום הראשון של כיתה א'. הנה היא קושרת שרוכים
בפעם הראשונה, והנה היא רוכבת על האופניים בלי גלגלי העזר.
הגמר של כוכב נולד 2, הראל מויאל זוכה, כל הריקודים עם הבנות.
היא נכנסה לשם. היא לקחה את זה. היא עמדה מולו, משופם ושמן כמו
תמיד, נתנה לו את כל הכסף שהיה לה בארנק, ויצאה משם.
היא קרעה את העטיפה, זרקה לפח וליקקה בהנאה.
היא כל כך רצתה גלידה!