היום בו עברתי את השער. אני בטוחה שזה היה אז. עם המעבר ההוא
השלתי מעליי את המשקל העודף והמכביד. הפחדים הישנים פינו מקומם
לפחדים מעניינים יותר, עמוקים ומסתוריים. פחדים עם "בשר", היה
ודאי מסכים איתי עזרא, המורה למשחק, שנהג לומר "קחו דמות
אמיתית, מעניינת, עם קונפליקטים, בשר, בעלת מניע, תראו אותה".
בעיניו היה אז זיק שובבי של מישהו שנזכר ברגע קסום, שהתרחש
בוודאי על במה כי רק שם יכולות להתרחש סצנות, שמטעינות אדם
באנרגיות לעוד שנים רבות והן נצורות בעיניו, בידיו, ברגליו.

הרגעתי את עצמי בבוקר ההוא והחלטתי להתייחס לכל "כמו גדולה",
בביטחון ובאומץ, ממש כמו באודישן השני החשוב שלי, כשהצגתי את
הנאום של עורכת הדין שמגנה על דבורי בת החמש-עשרה. דמיינתי את
עצמי כמלכת עורכות הדין בחליפה מחוייטת, שבאה לסנגר על לקוחתה.
הסתכלתי על הבוחנים, שלנגד עיניי נהפכו למושבעים - חורצי דין,
מצאתי זוג עיניים טובות, כאלה שעבורן בלבד שווה לעבור את המבחן
ונאמתי בקול "היא רצתה לשחק איתם, והם ידעו, שהיא רוצה רק
לשחק, אבל הם השתמשו במשחקים. הם טשטשו את הגבול בזדון. הם
חדרו לגופה ולנפשה בכוח מחופש למשחק." שיחקתי טוב, אבל אז עוד
לא ידעתי את כל מה שאני יודעת היום, אז לא תיארתי, שכעבור כמה
שנים אכיר בחורה ועוד בחורה ועוד בחורה שאיזשהו בן החליט לשחק
בה. היום הייתי מחפשת עיניים רעות.

השעון החדש שלי צוחק: "הגעת מוקדם מדי", ואני צועדת אל עבר
גינה קרובה, מוצאת ספסל ומתיישבת. אני מכניסה יד לתיק, ממששת
את החפצים הנמצאים בו ושולה מהמעמקים את "כרוניקה של מוות ידוע
מראש". כחמש חזרות על אותן המילים מפרידות ביני לבין ההבנה
שאני קוראת את אותן השורות שוב ושוב ואין לי מושג במה מדובר.
אני חסרת ריכוז, כמו בחזרה גרועה, ונזכרת בשיחה של הבנות על
"מה עושים כאשר יש 'בלק' באמצע הצגה". שרון בטוחה שתוכל לאלתר,
דנה מתוודה שזה הפחד הגדול ביותר שלה, הסיוט של חלומותיה. אני
מדמיינת את הרגע הזה, בו אין לי מושג מה המילה הבאה, כמבחן. כל
המוח שלי נצבע בכל הצבעים כולם ומבול הגוונים נושא אותי לעולם
אחר. אין שום משלוח של תשדורות ברורות מהמוח לאיברי הגוף, כל
המיספרה רוצה לחיות בכוחות עצמה, ללא שכנה עוזרת, כך שלפתע
האיברים מתפקדים כישויות עצמאיות. הקהל עד לרגע גורלי, רגע בו
מערכות יוצאות מכיוונון בשידור חי מול עיניהם המשתאות. פרויד
ויונג היו חוזרים להיות חברים ובוודאי היו מטפלים בי חינם אין
כסף. היו ממציאים לי שם, שיסווה כל פרט מזהה, אבל דור או שניים
לאחר מכן, העולם כבר היה יודע בדיוק על מי נעשה המחקר. היו
בודקים לאן התגלגלתי, אם בכלל התחתנתי, אם בן-הזוג שלי ידע
שאני זו ההיא. היו משערים שהתאהבתי ביונג, אבל פרויד קינא ואני
"בחוויה שלי", בכלל רציתי שלישייה.

בחור צעיר נכנס לפתע לגן ובוחר לשבת לידי, על אותו הספסל.
חושיי נדרכים, אבל הראש משקר לי: "את כל-כך בטוחה, מאיפה כל
הביטחון הזה". הוא מביט בי. אני לא נבהלת, לא מפחדת, הרי בוקר,
אני לא פוחדת. רק חודשיים קודם לכן שדדו אותי לאור יום בכספומט
בארלוזורוב ובמשטרה אמרו שאין להם מה לעשות כי השודד כבר בטח
מאד רחוק ובכלל, אירועים פליליים כאלה קורים כאן כל הזמן, אבל
אני ממש לא מפחדת. לכל היותר הגוף שלי ישותק.

"רוצה סיגריה?" הוא שואל, גופו קרוב אליי.
"לא, תודה".
"רוצה קפה?" הוא ממשיך, מתכוון שאלך עמו למקום מסתורי.
"לא", אני אומרת בפסקנות.
הוא שואל מה אני עושה כאן, מנסה לדלות עוד ועוד פרטים. כמו
אמא, ששומרת על גוריה, אני קנאית לפרטיותי. מדיאה הקריבה את
גוזליה, אבל אני לא נותנת לו להתקרב לציפורי נפשי. כמו עזרא
הוא מנסה אותי, בודק את גבולות השחקנית שבי, בוחן מתי אומר לו
"די", מתי הצדדים הדרמטיים שלי יפרצו ולא אוכל לעצמי יותר.
עזרא היה כועס עליי, מתרה בי ששחקנית חייבת להיות מודעת לעצמה,
לא להיפצע, תמיד לדעת מה קורה לה. למתעניין, שעכשיו לידי, הפרט
הזה ודאי שולי. על טנדר עזוב ופרוץ שחונה ליד נדנדה, תלוי שלט
ועליו כתוב "כאן מוכרים סבונים, גורי כלבים, בגדים" ואני לא
יודעת אם לצחוק או לבכות.

אני מתרחקת מהבחור והולכת אל עבר השער. הגיע הזמן, תמיד הוא
מגיע. הבוטקה בכניסה מתקרב אליי יותר ויותר, עד טווח של חמש
פסיעות מהמפגש הבלתי נמנע. השומר מביט בי, כבר ראה עשרות
כמוני, בחורות שמשחקות אותה בטוחות ומה קורה להן כאן, אה, מה
קורה? עוד רגע אני עוברת את השער, אלוהים, עדיין יש לי אפשרות
להתחרט. כל נשימה עתה מורגשת, זוכה במקום של כבוד. רוח, שמכה
בי בחוזקה, מערימה קשיים, ואני מצטיירת לעצמי עומדת מול הים
הפתוח, צועקת "אני אשתו של ג'ו-נ-תן פו-לארד ואלחם בשבילו, עד
הוא ישוחרר". בחיוך אני עוברת, לא מוותרת, עושה את זה. מקום
פסטורלי, מבנים משופצים, אני מביטה לאחור, רואה את העבר השני
ממנו הגעתי, דרך סורגים. מקודם לא ראיתי אותם, ראיתי גדר.

"תדמייני שאין לך זכות בחירה", מהדהד בי קולו של עזרא, "שאחרים
מחליטים בשבילך, אומרים לך מתי את תראי את השמש, מתי תתעוררי,
מתי תלכי לישון, מתי תלכי לחרבן. לכי עכשיו לחרבן", הוא צועק
עליי ,"בואי הנה, בואי הנה אמרתי".
אני מתקרבת אליו.
"עכשיו תפסיקי לדמיין", הוא מצווה עליי, "תתחילי להרגיש".
אני מביטה בו, אבל רואה את החופש שלי נעלם ועמו עזרא. אני
מצטמררת כולי, קשה לי לנשום, אני כמעט מתה, בא לי לשבור. צורחת
מפחד, מתוך האימה, "תפתח לי", ונתקלת במבטו הקר. "תמיד אוכל
לשלוט במחשבות שלי, בחלומות שלי", נשמע קולי כשל חיה פצועה.
הוא מגחך, "זה מה שאת חושבת עכשיו, זה מה שסיפרו לך בסרטים. מה
עשית? למה את כאן?" הוא ממשיך לעבוד איתי.
"אני לא זוכרת."
"כולם אומרים את זה." הוא עריץ, קולו אכזר, וקורא לירון, לוחש
לו לאיזה תפקיד הוא נכנס.
בהפסקה ליאורה אומרת שזה היה "נורא אמיתי" ושלרגע אחד היא ממש
ראתה דמות אחרת. אם היא הייתה מביטה בי באמת, הייתה רואה שאני
עוד רועדת, שהאימה מסנוורת אותי, שאני בבדידות נוראה.

אני שונאת לשחק, אבל זה גם הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. כשאני
על הבמה, הכל נראה אמיתי. כשאני הולכת ברחוב כולם נראים
שקרנים, צבועים, פחדנים, אף אחד לא הולך עד הסוף עם התוך של
הבפנים וזה גורם לי להיות תמיד על המשמר. כולם יכולים לומר דבר
אחד ולעשות דבר שני, אבל ב"פונדק הרוחות", כשאני נעמי, אני
נותנת לו, לחננאל אהבת נפשי, ללכת, משחררת אותו מהכבלים שכה
חנקו אותו, מעודדת אותו להגשים את עצמו במחיר ההליכה ממני, הכל
מאהבה, הכל מהאמת. אני אוהבת את חננאל. אמכר לשפחה של החלפן,
כל דבר שנחוץ כדי לתת לו את הכסף הדרוש, זו לא הקרבה, זו
טוטאליות. כך אני, אני(!) אני אשר הייתי אזיקי ברזל עליו, אני
אהיה לו כנפיים של זהב, אני אהיה לו קפיצת הדרך, ואז אין בי
עוד מחסום, הכל כבר משוחרר ואמיתי והנשימה קלה עליי... אבל איך
אני יכולה לצפות מליאורה, אחת כזו שהצהירה שהיא לא רוצה לשחק
"שום תפקיד של צ'כוב. לא מאשה, לא נינה", להרגיש? מטומטמת, לא
מרגישה את הדמויות שלו. איך תרגיש אותי?

אני במימד אחר, כשדמותה של נינה קוראת לי לחייה. כש'אנינינה'
כל כולי חלום ופנטזיה, קרירות משתלבת עם תמימות, שמתערטלת עם
חמימות מהפנטת. אני מרחפת עם אהבתי אליו, אל טריגורין, אבל
בעצם זה בכלל לא משנה אל מי, העיקר שאני נזכרת במצב דומה
ומשחזרת. אני מריחה את השובל שלו, יודעת שהוא כאן, מביטה בו
מבויישת. חושבת על כך שהוא סופר דגול, שמפלרטט עם המילים ומנשק
אותן בלהט, כותב לו הערות בפנקס דהוי על הכשלים שבחיי. לפעמים
אני נינה מודל שנות ה-2000, סמוקה רק בגלל מה שאני עושה לו
בראשי, כל האיד שלי חשוף, מניפולטיבית שכמוני. נכנסת לסלון
הומה האנשים, הוא יושב על הספה ומקטרת כבויה, שלא גורמת למסך
של ערפל, מונחת לצדו. אני מבקשת עזרה בהורדה של אגרטל. הוא
נעתר במהרה, הולך אחריי כשיכור ומביט בקווי המתאר של גופי
העטוי שמלה מסורבלת. אני מסתובבת אליו ואומרת "זה כאן", הוא
איננו מבין, ואני מושיבה אותו, לוקחת את ידו, עיניי בעיניו,
ללא אומר מדריכה את אצבעות ידו ללטף את השמלה. הוא כמובן מוקסם
מהתעוזה, לא זע, רק ידו מהלכת קסם עליו ועליי. אני נותנת לו
לחוש את עור רגליי החם מתחת לבדים, פניי ילדותיים ומפתים, הוא
להוט ומרוגש ואני מתקרבת אל פניו, שפתיי מרפרפות על שפתיו, הוא
רוצה יותר, הוא רוצה את כולי, הוא יכתוב עליי ספר. אני עוצרת
את ידו, שמנסה לבד, בפתאומיות עוצרת. הוא מבולבל, נועץ בי מבט
רעב. אני מתרחקת. ידו, כמטה של פיה, מותירה פירורי קסם
צבעוניים, עיניי שוב בעיניו, אני מסתובבת לצאת ולרגע מפנה את
המבט ומבקשת "תואיל בטובך להוריד את הואזה". הוא ממהר להסכים
ואני כבר בדרכי לסלון, מחכה לו חסודה. אני מדמיינת שנינה הייתה
רוצה לעשות את זה, להיות השחקנית של העולם, לעמוד על קצה הגג
שלו, לשאוף אוויר פסגות ולהתפלל שהגבר 'אורג המילים' יהיה איתה
תמיד. נינה. עדינה שכמותה, יקרה.

אני צועדת בשביל, אשה אחת צועקת "איזו חתיכה, איזו חתיכה"
והישירות שלה כובשת את לבי. אדם אחד מתנהל בכבדות, גופו נע
בדרך אחרת. "באתי ללמוד", אני ממלמלת לעצמי, "באתי ללמוד, אני
בונה דמות", אבל כבר אז ידעתי, שהגעתי לעמוד פנים אל פנים,
עצמי מול עצמי. אני פוגשת את המלווה משם, כבר הכרתי אותה פעם
והסתדרנו ישר. היא שואלת לשלומי ואני אומרת "יופי, מצויין".
"בואי נעשה סיבוב, תראי את הקפיטריה, הספרייה, מרפאת
השיניים".
"נתחיל במחלקות?" אני שואלת ופוגשת במבטה המתפלא.
"מה?" היא שואלת ואני מבינה לפתע את משמעות המילים שאמרה לפני
כן. רצתה לעשות איתי סיבוב בקפיטריה, בספרייה, במרפאת
השיניים.
"את רוצה לראות את המחלקות?" כך היא.
"כן", אני עונה בנחמדות, "אני רוצה להכיר את האנשים, לדבר
איתם."
"את תוכלי לדבר רק עם הצוות."
"מה פתאום", אני נבהלת, מסתירה ציפורניים שנשלפו וממתיקה
בקדושה, "זה תפקיד של מאושפזת".
"אני אבדוק אחר-כך, אולי תוכלי לפגוש מישהו במחלקת יום, תדברו
שיחת חולין".
אני יודעת שיהיה בסדר, אבל כל המדשאות הפרושות מולי קוראות
להשתולל בלי ברקסים, מציעות לי הזדמנות להתנסות בתוך מרחב. כאן
לא אהיה מיוחדת, אהיה אמיתית, כאן יגידו "עוד אחת". אני מפחדת
מדליה, שהולכת על-ידי, פתאום היא מפחידה אותי יותר מכל האנשים
שבעולם ואני לא יודעת איך לדבר איתה, איך לתקשר. לפתע זו היא,
שמשתנה במהירות לסטלה קובלסקי, אחותי. היא תזמין את הרופא
והאחות, וסטנלי יצחקק כשיעצרו אותי. יבקשו ממני, בעדינות
תחילה, לסור איתם הצידה ואני, בעיניים מזוגגות אומר "תהיה מי
שתהיה, כל חיי הייתי תלויה בנדיבות לבם של זרים", ואחר-כך
אתמסר. סטלה תמלמל "בלנש, בלנש, בלנש", ככה תמכור אותי. הזיעה
על פניי בוטה וכבר ניגרת. היא תצלצל לעזרא, אני בטוחה, תגיד לו
"מה שלחת לי, היא חולה היא", והוא יגיד "מצטער, אין ספק שהיא
רכוש נטוש, אבל תאמיני לי, היא חולה מדומה, אפשר לחשוב שהיא
גדלה בקשיחות של 'בית ברנרדה אלבה' ". הוא יבגוד בי בדיוק כמו
שבנותיו של המלך ליר בגדו בו והפציעה העמוקה תגרום לי להיבהל
בקביעות מאנשים. אני אלך עם פצע "Built in", ממש כמו הדודה
הנרייטה, שצלצולי פעמונים נושאים אותה תדיר אל עבר סיוטים
מרכבות המשא הארורות, שנסעו עם אנשים, אך חזרו ריקות.

אני חייבת יד של מישהו, איבר אנושי שינסוך בי בטחון. אני זקוקה
ליד, שרחמיה ייכמרו על כל הנפשות הפועלות בי. אני מריחה את
הסכנה הגוברת עם כל צעד על המדשאות המטופחות, חשה בסרט הנפרם
מעטיפת גופי ומשתלשל בשובבות על השביל.
'אבל בטח יש בדליה משהו גם', אני מרגיעה את עצמי, מציצה על
האשה שלצדי, 'לא סתם בחרה לעבוד כאן'. אני שונאת את עזרא, כל
הנקבוביות שלי מפרישות תיעוב, שאמר לי ללכת לשטח, להכיר עוד
שערים, להפסיק "לקרוא על" וללכת "להיות עם", להיות הם, להיות
אני.