מאחורי מסיכה דקה (מדי) מסתתר לו איזה אלמוני אחד... שרק רוצה
לדבר, ורק רוצה לספר. הבדידות עם השנים חונקת יותר ויותר,
ומרוב בלבול מה בכלל כבר נותר לספר? עיקר הכאב פה הוא הבדידות
עצמה, כנראה.

אז הכאב הזה, או המועקה הזאת, או איך שתקראו לו, לדבר הזה,
נמצא שם כל הזמן, מחפש דרך לצאת ואוזן שתאזין... אולי אפילו
כתף שתתמוך. אבל עם הזמן הפחד הולך וגדל, ההסתגרות בעצמך הופכת
לעיקר התפיסה... ורק הבדידות נשארת לצידך, כאילו כמו חברך הטוב
ביותר... כאילו כמו הכתף שחיפשת, או האהבה שביקשת. לאט לאט
המסיכה יורדת... ובמקום הכאב תופסת את מקומה קליפה של ציניות
והתכחשות... ובמקום המסיכה נשארים רק פנים עגומים... והתירוצים
כבר נגמרים.



סביר להניח שגם ביניכם מסתתר לו אלמוני שרק מחכה להזדמנות...
נסו להקשיב לאחרים, וחפשו את ההזדמנות להיות כתף תומכת. מי
יודע מתי תיפלו בעצמכם, ומי יהיה שם מאחוריכם.