"נו כבר, דן, תקום אולי?!" קרא שי אל אחיו בשעת בוקר מוקדמת של
יום שבת אחד.
"אתה חושב שהן תסכמנה? הרי זו לא סתם בקשה פשוטה, אתה יודע..."
הרהר בקול רם שי.
"לא יודע", אמר דן "נקווה. טוב בוא נצא לדרך, יש לנו עוד הרבה
להתקדם היום אם אנחנו רוצים להגיע אליהן לפני מחר"...

" 'שלום לכן, אתן ודאי לא יודעות מי אנחנו, אבל אנחנו שני
אחים שצריכים את עזרתכן...' ", קראה נופר מהמכתב הקצר שהושאר
לילה קודם על אדנית הגרניום שעל אדן החלון, תוך כדי התארגנות
הבוקר השגרתית שלה עם שרית, חברתה הטובה ביותר.
"נופי, מותק, אולי נוכל ...?" שאלה שרית, כשנופר קוטעת אותה
בקוצר רוח, "את יודעת שזה בלתי אפשרי, שרי, לפחות עד שנבדוק את
הרקע שלהם" "אוי, נופי, מה קרה לך שאיבדת כך את האמון בבני
אדם? לא, אל תעיזי להזכיר אפילו את שרון, את ידעת שהאוויל הזה
לא ראוי אפילו דקה אחת של מאמץ, עוד לפני שהסיפור הזה נגמר כמו
שנגמר..."
"שרי, מותק, איך את תמיד יודעת להוציא אותי מהדכדוך הזה?"
הכריזה נופר בועדה מנידה את ראשה, וגורמת לשערה החלק והארוך
להתנופף לצדדיו. "ככה זה כשמכירים מישהי למעלה מ- 500 שנים ,
את יודעת" צחקקה שרית, "יש הרי כמה יתרונות לכל העניין של
להיות מכשפות, לא כן?!" "ששש! אל תזכירי את זה הכל רם! את
זוכרת מה קרה בפעם הקודמת, לא?!" " חשבתי שסיכמנו לא לדבר יותר
על שרון..."
"לא יכולה לעצור בעצמי, את יודעת..."

'הוא נראה עייף' הרהר דן, בעודו מאיץ בשי לשבת לכמה רגעים, על
מדרגות המרפסת
"אולי מספיק כבר?! אני לא הולך למות, לפחות לא ביומיים
הקרובים, טוב? אני יודע שאתה דואג לי, אבל אתה מוציא אותי
מדעתי!" "טוב, טוב, סליחה, אבל אתה בכל זאת אחי הקטן, זה אומר
שזכותי לדאוג לך באופן רגשני וחסר היגיון..."
"אתה יודע, אולי אני חולה, אבל אני עדיין יכול לקרוע לך את
הצורה..." קרא שי תוך שהוא מזנק אל בין זרועותיו של דן,
בהשתובבות נערית של אחים...

"יש מישהו על המרפסת" הכריזה נופר, והחלה להתקדם אל הדלת.
"רגע," אמרה שרית, "מה נעשה אם אלו האנשים שכתבו את המכתב?"
"בואי נראה מי זה, ובכל מקרה, לא נדבר כלל על המכתב הזה, טוב?"
"טוב."
נופר ניגשה אל הדלת, ותחושה משונה של דז'ה וו עטפה אותה, כך
היה בדיוק בפעם הראשונה שפגשה את שרון, היה מכתב מוזר הקורא
לעזרה, ובדלת עמדו זוג אחים, שאחד מהם חולה לאחר שגזלו ממנו את
כוח החיים, היא פתחה את הדלת, ושם היו שני נערים צעירים,
משחקים ביניהם בהתקוטטות שובבה.

דן היה הראשון ששם לב שהיה לפתע מישהו נוסף להם על המרפסת, הוא
הסתובב, וראה על המרפסת את הנערה הכי יפה שראה אי פעם בחייו.
'היא וודאי לא מבוגרת יותר ממני, חשב לעצמו'. "אני כנראה כן"
השיבה נופר, "אבל תודה על המחמאה", "סלחי לי בבקשה, הייתי בטוח
שהרהרתי לעצמי, לא שמתי לב שאמרתי את הדברים הללו בקול רם"
נבוך דן, כשלפתע שמע צחוק, הצחוק המרנין ביותר ששמע אי פעם.
"לא אמרת את הדברים האלו  בקול רם, נופר מסוגלת לשמוע מחשבות
הקשורות אליה, אתה יכול לקרוא לזה מתת, אך בשבילה זו קללה."
הכריזה הנערה הנוספת שצצה לפתע על המרפסת. "נעים מאוד, כמו
שוודאי כבר הבנת, זו נופר, ואני שרית, ותן לי לנחש, אתם האחים
שזקוקים כל כך לעזרתנו, אני צודקת?"
"כן, את צודקת" התגבר בקושי דן על מבוכתו, "אנא קבלו את
התנצלותי על המכתב המבולבל והלא ברור, ותנו לי בבקשה לנסות
ולהסביר את המצב לאשורו..." "או קיי, יש לך שעה אחת, אתה חושב
שזה יספיק?" העירה בציניות נופר...
וכך החל מספר דן את הסיפור, שהוביל לכך ששי איבד את הכוח שלו,
שהיה בעצם לרפא חולים סופניים, אך בעקבות כך, איבד גם את החיים
שנותרו בגופו, משום שלמעשה, החיים שלו נבעו מהחיים שהציל.
"אז רגע, תן לי להבין, " עצרה אותו שרית, "אתה ואחיך בעצם
קוסמים?" "כן, אחי היה מסוגל לרפא כל מחלה חשוכת מרפא, ואני
מסוגל להזיז את הזמן קדימה ואחורה," שרית ונופר, המומות
מהסיפור שזה עתה שמעו, הודיעו לנערים שהן צריכות כמה שעות
להתייעץ אם תוכלנה לעזור להם, ושעדיף שיחזרו למחרת בבוקר.
"שרי, מותק, אני יודעת שאני הייתי הספקנית מבינינו, אבל עכשיו
שקראתי חלק מן המחשבות של הנערים בזמן שסיפרו לנו את סיפורם,
אני חושבת באמת שאפשר לבטוח בהם, ושאנחנו נוכל באמת לעזור
להם", "אני שמחה כל כך לשמוע אותך אומרת את זה, כי גם אני
חשבתי בדיוק את אותו הדבר!"

למחרת בבוקר הגיעו שני הנערים שוב לביתן של נופר ושרית, מצפים
לגרוע מכל, אך מקווים לטוב ביותר. "החלטנו לעזור לכם" אמרה
נופר, "בתנאי אחד", "מה התנאי שלכן?" שאל דן, "שתפסיק לחשוב
שאני צעירה ממך," השיבה נופר בחיוך ממזרי, "אני כבר כמעט בת
550, וזה בהחלט לא צחוק!"
"טוב," השיב דן בחיוך ממזרי לא פחות, "אני אפסיק לחשוב כך, כי
עכשיו אני בטוח - אני בקרוב אהיה בן 600 שנים", לאחר התנצחות
חברית זאת, נדמה היה שנרקם קשר מיוחד בין דן ונופר, מה שדי
השאיר את שרית ושי, להכיר קצת טוב יותר. שי היה הצעיר בחבורה
המוזרה הזאת, הוא היה רק בן 230, ונראה פחות מזה, בשל המחלה
שלו, ושרית, שהייתה גם היא בת 550 לערך, נקשרה אליו כאל האח
הקטן שתמיד רצתה שיהיה לה.

החבורה יצאה לדרך, עליזה ככל שניתן בהתחשב נסיבות המסע שלהם.
לאחר חקירה מאומצת לפני יציאתם לדרך, גילו שרית ונופר כי המכשף
רב העוצמה שגזל משי את כוחו הנפלא, הוא לא אחר מאשר שרון,
האוויל ששבר את ליבה של נופר לפני זמן רב כל כך, ושעשה זאת
מתוך שנאה כה בה לכל הקוסמים והמכשפות הטובים בעולם.
"את בטוחה שתוכלי לעמוד בזה?" שאלה שרית את נופר, "לא נראה לי
שהלב שלך יוכל לעמוד בפגישה נוספת עם החולירע..." "אל תדאגי,
שרי, אני כבר שונאת אותו מספיק כדי לקרוע לאידיוט הזה את
הצורה, וליהנות מכל רגע..."
דן, ששמע בטעות את השיחה, הבין לפתע את הקרירות הראשונית של
נופר כלפיו, ונשבע בלבו שלא לפגוע בה לעולם, גם אם זה אומר לא
להתראות עמה שוב לאחר שיסתיים כל הסיפור הנוראי הזה שוב.

לאחר כמה ימים של מסע, במהלכם נקשרו זה לזו דן ונופר, הגיעו
הצעירים סוף סוף למבצרו של שרון.
"ובכן, ובכן, ובכן, את מי אני רואה כאן, אם לא את המתחסדת
הצדקנית ביותר בעולם, נופר!" קרא שרון בעוד נכנסים ארבעת
הצעירים לחדר ההסבה שבטירה. שרון, שהיה בן אדם בעת שפגש
לראשונה את נופר ושרית, היה גם אז אדם רשע וקטנוני, נפרד מנופר
מלכתחילה רק משום שהייתה יכולה לקרוא את מחשבותיו הרעות עליה,
ולא היה מסוגל לשאת את היתרון שהיה לה עליו. לאחר שזרק אותה
לכל הרוחות, שרון מכר את נשמתו לשטן, על מנת שיוכל לגנוב
מקוסמים ומכשפות טובים את כוחותיהם, וכך להיות תמיד בעמדת
יתרון עליהם.
את כל זה קראה עכשיו נופר ממחשבותיו של שרון, משום שהופיעה בהם
בבליל זה של זיכרון.

שרית, שראתה את מצוקתה של נופר, שלחה גל כה חזק של כאב הישר
למוחו של שרון, כך ששוב היה אדם רגיל, שפל ככל שהיה. עכשיו רק
נותר לבנות למצוא דרך להשיב לכל האומללים ששרון הגיע אליהם, את
היכולות שלהם בחזרה. דן, שכאמור יכול היה להזיז את הזמן
כרצונו, קפץ לרגע אל העבר, כי נזכר ששרון אמר משהו לגבי זה
כשגזל את כוחותיו של שי.

"אל תעשה זאת, בבקשה!" קרא שי במצוקה.
"אל תחשוב שאתה יכול לעצור אותי!" קרא שרון וצחק צחוק רשע, "רק
אחת יכולה לעצור אותי, וגם אם היא תעשה זאת, ישנה רק מישהי
אחת בעולם כולו שמסוגלת להשיב לך את הכוחות, וגם היא לא תדע
לעשות זאת, אלא אם תקרא אותם ממחשבותיי, חה חה חה חה חה ..."

בשובו אל ההווה, ניגש דן אל נופר, ולחש באוזנה, "קראי את
המחשבות שלו, זה רק מה שיוכל להציל את כל אותם אומללים..."
נופר, לא בדיוק מבינה את מהלך העניינים, קראה את מחשבותיו של
שרון, שהיא הופיעה בהם, וכל איזכור קטנטן שלה בהם, השיב את
הכוח שהיה במחשבה זו למכשפה או לקוסם שנלקחו מהם. היא נעזרה
בשרית, שבעזרת היכולות שלה לשלוח תחושות ורצונות למוחותיהם של
אנשים, הכריחה את שרון לחשוב על נופר.

לאחר שכל היכולות המופלאות שבו לבעליהן המקוריים, שבו שרית
ונופר לביתן, ודן ושי לביתם שלהם, אך לפני שנפרדו, ניגשה נופר
לדן ואמרה לו "אני רוצה להתנצל בפניך, אני קראתי את המחשבות
שלך עליי היום כמה פעמים, אני יודעת שזה לא היה בסדר, אך לא
יכולתי לעצור בעצמי. בכל מקרה, הייתי רוצה להתייחס אליהן, אם
זה בסדר מבחינתך?" "או קיי, "אמר דן, מופתע בעליל, אך גם שמח
במובן מסוים, מהתפתחות מסעירה זו במהלך העניינים.
"אז ככה, "אמרה נופר, "אני יודעת שאתה מנסה לגונן עליי, וזה
מאוד נחמד ורומנטי, אבל שלא תעיז להתרחק ממני כי אתה פוחד,
ולתרץ את זה בכך שתאמר שאתה לא רוצה שאפגע, כי אני אפגע בכל
מקרה, והאמת היא שהייתי מעדיפה שתהיה בסביבה, ותעזור לי
להתמודד..."
דן, המום ושמח מדבריה של נופר, החליט שהדרך הטובה ביותר לגרום
לה שתשתוק, היא לנשק אותה, וכך עשה.