הוא הולך ברחוב ונושם את האוויר הגלילי הזה,
מקשיב לרחש העלים ברוח הקלה,
חוץ מרעש מכוניות קל הכל שקט,
מישהו עובד עם פטיש במרחק,
כלב נובח באחת החצרות.

צועד במורד השביל לכיוון הבית הישן,
נזכר איך לימדו אותו על הכביש הזה
לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר,
כולם במעגל זורקים אותו מאחד לשני,
בלי גלגלי עזר כמובן...
ואיך הוא ויוני החליטו שגם מורן,
אחיו הקטן כבר מספיק גדול ופשוט זרקו אותו
עם האופניים בירידה ורצו משני הצדדים שלו,
באיזשהו אופן מוזר, לא קרה לו כלום והוא באמת למד לנסוע...

מסתכל על ההר שמעל לשכונה
ונזכר בכל המשחקים שהיו משחקים עליו,
הסלע שנראה כמו אריה,
המחנות שהיו בונים ונלחמים עם כל הלב.

עוד כמה צעדים,
הכלב של השכן שוכב באמצע הכביש, כמו תמיד,
גם כשמגיעה מכונית,
הוא לא מועיל בטובו לזוז אלא כשהגלגל כמעט עליו,
וגם אז הוא עושה את זה ברוגע, קם לאט לאט והולך הצידה,
ומיד אחרי שהמכונית עוברת חוזר להשתזף על הכביש...

ופתאום הוא עומד מול דלת העץ הגדולה,
בוחן את החלונות המעוטרים שמסביבה,
את קורי העכביש שלמעלה ואת פינת צמחי הג'ונגל של אבא ליד,

שומע את הכלבה שמריחה אותו כבר
קופצת על הדלת מבפנים, חסרת סבלנות,
ואז... צעדים, והדלת נפתחת,
פנים מוכרות כל כך,
אוהבות כל כך,
מצפות לו,
כמו הבית, והריח והנוף.

זה אף פעם לא כמו בפעם הראשונה,
שחוזרים הבייתה.