"בר, אנחנו זזנו! את בטוחה שאת לא רוצה לבוא?"
"כן, אני בטוחה."
"מה?"
"אני נשארת!"
"טוב. אבא נועל. ביי."
"להתראות."
הדלת נטרקה ויכולתי לשמוע את המפתח מסתובב בתוך המנעול ונשלף
החוצה. לא עברו דקותיים ומנוע המכונית נשמע מלמטה.
אני לבד. חיוך קלוש הופיע על פניי ואני ניגשתי לשירותים. צופה
בבבואתי שבמראה, מחדירה את מבטי אל תוך עיניי, עמוק עד כמה שרק
אפשר, ולחשתי - "את יכולה לצאת עכשיו..."
לא עברה דקה ומולי מתייצבת שנאה.
"בואי נשחק", הציעה.
"במה הפעם?" שאלתי בחיוך. נשבה היא על המראה והזכוכית התנפצה
על הרצפה בקול התרסקות אכזרי.
"מה את עושה?!" קראתי.
"הסכין כבר משעממת למשחק", חייכה. השבתי בחיוך והרמתי שבריר
זכוכית שבלט בין האחרים. הגשתי לה אותו.
"איפה הפעם?"
"כאן", חרטה בציפורניה על גב ידי איקס זעיר והביטה היישר אל
תוך עיניי.
"מה, זהו?" הופתעתי.
"עוד?" חיוכה המפוקפק התרחב ופניה האירו במבט מסופק. הנהנתי
חסרת ביטחון וצפיתי בציפורן החדה שלה ממשיכה מהסימן לאורך
הצינור הירוק כביכול עד אזור המרפק.
"עד לכאן?" שאלתי בשנית.
"לא צריך יותר." היא צחקה ועיניה האדומות ברקו. הושיטה היא את
ידה הימנית ושאבה את האימה והפחד מתוכי. "תיהני מכל רגע",
לחשה. לפתה את ידי בידה האחת, וביד השנייה אחזה בזכוכית
השבורה. פניה נצצו ועיניה המטורפות יצאו מחוריהן בעוד קירבה
בתנועה איטית במיוחד את שבריר הזכוכית לסימן האדום שעל גב ידי.
הרגשתי איך הזכוכית הקרה הקפיאה את ידי, את נשמתי, והכאב שחדר
אל תוך הוריד עורר רגשות גוססים בעמקי ליבי. הפעם האחרונה שבה
הפחד לא נכח במשחק שלי ושל שנאה הייתה רחוקה, והתשוקה שבערה
בתוכי חששה מן הפחד והשתתקה כאילו לא באמת הייתה שם בפנים.
בטני התהפכה והתערבלה בזמן שצפיתי בדם הניגר אט אט לכיוון
הרצפה. ידי קפאה עם מגע הזכוכית אך בפנים געשתי, שרפתי וצרבתי.
התשוקה והאושר קרנו דרך פניי. "אמות בחיוך", לחשתי אל שנאה.
היא קרצה לי וסימנה לי להמשיך ולעקוב אחר הנעשה. לצפות בזכוכית
החדה חוצה את הוריד ולראות איך הדם מציף את הרצפה, מטפטף
בכמויות אדירות ובמהירות רבה שרק ממשיכה להתעצם.
"עצמי עיניים", הורתה לי שנאה.
"מה? למה?" התפלאתי.
"עצמי עיניים והפיקי את מרב ההנאה מהגסיסה שלך", השיבה.
"מה, אני גוססת?" הרהרתי ופתאום הבחנתי ששוכבת אני, בצמוד
לשלולית הדם, וידי כאילו חצויה לשניים. עצמתי עיניים חסרת כוח
והנחתי למוות להקיף אותי מכל הכיוונים.
"עכשיו תורך", שמעתי את שנאה לוחשת אל תוך אוזני וחשתי איך
הזכוכית ניתנת לי. פקחתי את עיניי, היטבתי את האחיזה בחלקיק
הזכוכית המוכתם בדם כהה וסמיך וסקרתי בעיניי את החדר.
"איפה את?" קראתי בשארית כוחותיי.
"כאן, בפנים. עשי זאת. סיימי את המשחק. קדימה. איני יכולה לעכב
עוד את הפחד והאימה", אמרה.
וכאילו מתוכי, כאילו בלי רגש כלל, מתוך דחף שפרץ מתוכי, יד
ימיני קרבה לשנייה והמשימה הושלמה. המשחק נגמר. עיניי נעצמו
שוב. הזכוכית נשמטה מידי וראשי הוטח בחוזקה על בריכת הדם
האדומה והמחרידה. ניצלתי את שארית כוחי כדי לחייך חיוך אחרון
והמוות שהקיף אותי התנפל על גופי באכזריות.