כלא של בדידות שנסגר עליך פתאום, והסורגים עבים ואין יציאה, כי
חורף בא וחורף עבר, ועוד יום הלך ושום דבר, והכאב משתלט, ולוקח
אותך איתו, לריקוד קסום במחוזות שלו, ומוחה את הדמעה, ומוביל
את הריקוד בשמחה, וצעד לפה וצעד לשם, והנה את בעין הסערה,
רוקדת במחול של תשוקה, עם כאב זר, שפתאום מתנפל, ושולח ידיים
ולא שואל, ואת נחנקת, מנסה להגניב נשימה, לתפוס הפוגה, אבל
שתיהן חומקות במהרה, לא מעניקות מנוחה, ואת נופלת לתהום הריקה,
שחיכתה רק לך, ברגעים של בדידות וחוסר שלווה, ואת מוצאת את
עצמך שוב מול הדף החלק, שניסית לפתוח ללא הצלחה, ושנותר עכשיו
רק למלא במילים שיוצאות כמבול ללא הפסקה, ואת לא שקטה, ואת
אולי בוכה, ויותר לא יכולה, ואת שוב מאחורי הסורגים, המפתח
מסתובב ואת נעזבת לבד, ויושבת איתו, עם הכאב שלך, וכותבת אותו
וכותבת אותך, אבל יודעת שהוא תמיד יישאר איתך, עד החופש שיבוא,
אבל אין לדעת עוד כמה זמן זה ייקח, אולי תישארי לעד בכלא
הבדידות שלך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.