"החתול שלך מת" התפרצו הורי לחדרי וכמעט הפילו את מגדל הקלפים
שבניתי באותו זמן.
"יופי", הייתה תגובתי המיידית. לא סבלתי את הבן זונה.
"מה יופי? יוספון מת וזה מה שיש לך להגיד?" שאלה אמי
בהתבכיינות אופיינית.
"בחייך רפי", אמר אבי, "אנחנו יודעים שיוספון היה חשוב לך".
הוא פנה לאימא והוסיף: "כנראה שהוא עוד לא קלט מה קרה. הוא
יעכל את זה יותר מאוחר".
שתקתי. לא רציתי לעצבן אותם עוד יותר.
באמת שלא סבלתי אותו. הוא היה כזה מסריח. הוא היה מנשיר את
השערות המגעילות שלו בכל מקום אפשרי בחדר שלי והיה משאיר לי
הפתעות לא נעימות בנעלי הבית שלי.
"מה קרה לו?" שאלתי מתוך ניסיון מזויף להראות התעניינות.
"הוא נדרס" אמרה אמי ביבבה. "השכן ראה הכול והביא את הגופה
הביתה".
באמת היה נדמה לי שראיתי את השכן הגמד שלנו שתמיד מסריח לו
מהפה מציץ מאחורי כתפי אבי (כנראה עומד על כיסא או משהו).
למשמע שמו זחל השכן בין רגלי אבי כדי שייראה ובקול המזויף שלו
אמר:
"אל תדאג רפי'לה", (האידיוט עדין חושב שאני בן שלוש או משהו),
"יוספון שלך עלה לגן עדן. הוא נח עכשיו יחד עם אמא ואבא שלו
והוא נורא מאושר".
בולשיט, חשבתי, אמא שלו חיה עדין באיזה קיבוץ מסריח ואבא שלו
היה כזה מניאק שהוא בטח נצלה עכשיו בגיהינום או בסטקייה של מנש
בהמשך הרחוב.
"מה דרס אותו?" שאלתי בהתעניינות את השכן הגמד תוך שאני שומר
ממנו מרחק הולם.
"מכונית, אלא מה?" ענה האידיוט.
"התכוונתי איזה סוג של מכונית" עניתי בסבלנות.
"מה זה משנה איזה סוג של מכונית?" שאל אבי בתדהמה.
"עזוב אותו" אמרה אמא "אתה יודע כמה הוא משוגע על מכוניות".
זה נכון. אני באמת אוהב נורא מכוניות. כבר כשהייתי בן 3 הייתה
לי מכונית צעצוע קטנה אדומה בשם צ'יקצ'יק.
היא הייתה החברה הכי טובה שלי. הייתי נוסע בה ברחבי הבית
ומתנגש ברהיטים. בשאר הזמן הייתי אוכל בתוכה, ישן בתוכה
ולפעמים כשההורים לא היו שמים לב הייתי גם עושה את הצרכים שלי
בתוכה. ברגע שהם היו מבחינים בריח, היה יוצא לי גם להתרחץ
בתוכה (בעזרת צינור המים הגדול שיש לנו בגינה). כשהייתי בן 13
ההורים לקחו ממני את צ'יקצ'יק מתוך טענה שאני גדול מדי בשבילה.
נורא בכיתי בזמן שמכבי האש ניסו לחלץ אותי מתוך המכונית.
"...ודרסה אותו" אמר השכן.
"מה?" שאלתי, מתעורר מהרהורי.
"זו הייתה לאנטיס כסופה שנסעה איזה 200 קמ"ש. היא אפילו לא
טרחה לעצור לבדוק. פשוט פגעה בו והמשיכה הלאה. לא הספקתי לרשום
את המספר".
"אה", אמרתי וחזרתי למגדל הקלפים שלי.
השכן מלמל משהו לגבי חוסר הרגישות שלי והחינוך הקלוקל של
ההורים שלי ויצא מהחדר, לוקח איתו את הנשימה המסריחה שלו.
"אל תהיה עצוב בן. זה יעבור לך. הזמן מרפא הכול", אמר אבי בשעה
שהוא מרסס את החדר במטהר אויר והסתלק גורר אחריו את אמי
ההיסטרית. אני שונא שהוא משתמש בקלישאות המפגרות שלו ועוד יותר
שונא כשהוא קורא לי בן. הוא חושב שזה גורם לו להראות נורא בוגר
ואבהי.
המשכתי לבנות את מגדל הקלפים שלי בשקט עד שנמאס לי, ואז נתתי
לו בעיטה והלכתי לישון.


למחרת קיבלתי חתול חדש. הוא היה בצבע לבן מגעיל בדיוק כמו
יוספון ושנאתי אותו מהרגע הראשון.
ההורים רצו לעשות לי הפתעה והחביאו אותו בחדר שלי. כשחזרתי
מבית הספר ופתחתי את הדלת הוא קפץ עלי ושרט לי את הפנים. העפתי
אותו ממני המום והוא השמיע יללה מגעילה כזו ונעלם. אמא שלי
יצאה למסדרון למשמע היללה וכמעט התעלפה כשראתה את הפנים שלי.
היא נכנסה כהרגלה להיסטריה, ואני קצת התחלתי לשמוח שזה קרה
למרות הכאב החד. אבא שלי הגיע בריצה והרגיע אותה, בזמן שאני
נכנסתי לחדר האמבטיה ומרחתי קצת יוד על השריטה. אבא אמר
שיוספון II כנראה מאוד שמח לפגוש אותי ומרוב התרגשות קפץ עלי.

אני חושב שזה היה סתם מתוך רשעות. ראיתי את המבט הערמומי
בעיניים שלו כשהוא זינק עלי. לא הייתה לו שום התרגשות בעיניים,
רק שנאה.
כשנכנסתי לחדר שלי מצאתי אותו מבולגן לגמרי. התעצבנתי לגמרי על
ההורים המטומטמים שלי וההפתעה הדבילית שהם ניסו לעשות לי. זאת
באמת הייתה הפתעה, אבל מהסוג שאתה מעדיף שיקרה למישהו אחר.
יצאתי לחפש את החתול ששמו נקבע (שרירותית ומבלי להתייעץ איתי)
להיות יוספון II. מצאתי אותו מיילל בפתטיות על איזה שהוא עץ.
האידיוט קפץ מרוב פחד על העץ ועכשיו הוא לא מסוגל לרדת. חייכתי
אליו ברשעות, נכנסתי הביתה וסגרתי מאחורי את הדלת. אבא שאל
אותי איפה יוספון II ואני אמרתי שראיתי אותו משחק בגן הציבורי
עם עוד שני חתולים והוא בטח תכף יחזור. כשהוא עוד לא חזר עד
הערב אבא שלי יצא החוצה ומצא אותו עדיין על העץ, עייף מכדי
לילל. זה ילמד אותו להתעסק איתי.

השבוע שעבר עלי מיום הגעתו של יוספון II לבית היה גיהינום אחד
גדול. החתול הזה פשוט החליט לרדת לחיי. הוא התנהג יותר גרוע
מיוספון I (שבדומה למלחמת העולם הראשונה, נקרא בזמנו רק
'יוספון'). הוא הרס עם הציפורנים את כל הרהיטים בבית, לכלך את
הכניסה בבוץ כל פעם שחזר מהגינה והשתין על הכורסה הנוחה של אבא
בסלון (זאת שהייתי יושב בה הרבה ורואה  טלוויזיה). הוא היה
מסתובב בבית בעצלנות ומילל כל הזמן שהוא רעב ורוצה לאכול. השמן
הזה גם קיבל מה שרצה. אמא שלי נתנה לו אוכל כל פעם שביקש והוא
הלך והשמין מיום ליום.
מה לא ניסיתי לעשות. ניסיתי לשכנע את ההורים לסלק אותו אבל הם
לא רצו. "תראה שעוד תאהב אותו יום אחד", הם אמרו.
הכנסתי אותו לתוך חדר סגור יחד עם כלב שמצאתי ברחוב ונראה לי
די אכזרי ורעב, אבל כנראה שהוא היה יותר מדי רעב וחלש כי
יוספון II ניצח אותו ואפילו השתמש בו ככרית. פתחתי את הדלת
וסילקתי את הבהמה הטיפשית והמובסת מהבית. התחלתי לשנוא גם
כלבים.
ניסיתי לדבר אליו ולחנך אותו בעזרת כמה שוקים חשמליים אבל
הממזר הממוזל רק גרם לקצר בכל השכונה, שריפה מקומית בסלון
והתקף לב מינורי לאבא שלי. לחתול שלום.
אתמול התעוררתי בבהלה משנתי לגלות את החרא הזה יושב על החזה
שלי ומסתכל עלי עם העיניים הכחולות - ירוקות שלו (אחת בכל
צבע).
אני לא יכול יותר.
שחררתי אותו היום להסתובב ברחוב.
נראה לי שהערב אני אצא לעשות סיבוב בלאנטיס הכסופה של שלמה
מהקומה למעלה.